רוקדת עם מילים

האנשים שלי נמקים מבצורת ומרעב. שנה שחונה נוספת פוקדת את מחוזותינו, או ליתר דיוק, ראשינו הולך ושח מעולן של שבע שנים רזות, כמו היישר מסיוטי הלילה ההזויים של ההוא עם כותונת הפסים. אילו היה לארצי לובי נחשב ונשמע במוקדי הכוח, או עושר במרבצים ובאוצרות טבע, כבר היו מכריזים עלינו כאזור מוכה אסון ומיד מייקל ג'קסון, בונו, שינייד או'קונור ופול מקרטני, היו ממחזרים לטובתנו את ימי הזוהר של בובי גלדוף, מלך עכברוש, ומקבצים את כל שועי העולם והמדיה ברוייאל אלברט הול, למופע שכולו בידור ופילנתרופיה טהורה.

ארגונים לא ממשלתיים (NGO) מתגייסים פה ושם על מנת לסייע לנו ומנחיתים רכבות אוויריות של שקי אורז, קמח וסוכר, וגם עודפים מהתרופות הפחות פופולאריות של העולם המתועש. אנחנו אסירי תודה, בחיי שכן, אבל אנשים כאן ממשיכים לגווע לאיטם, לגסוס מרעב, מייאוש וממחלה. ברכה על ראשם של מארגני הסעד לצורותיו, אולם לא על גבם של שקי אורז תיכון תקומתה של אומה מתוך הריסותיה. הדברים שאנו זקוקים להם יותר מכל, הם:

כלי עבודה, טכנולוגיה והשתלמויות במערכות השקיה.

יותר אין אנו מתנגדים לגלובליזציה ולדחף הבלתי נשלט שלכם לתקוע בקרבנו סניפים של מקדונלד'ס, טאקו בל וסטאר באקס, רק שכעת, אלו מאיתנו שעדיין יש להם כוח או פנאי להרהר, מעדיפים לכנות את התהליך הבלתי נמנע של התמזגות התרבויות בשם: גלוקליזציה. הפירוש הוא שאנחנו מוכנים ומזומנים לאמץ לנו את הטוב ביותר שבכם, מבלי להתבטל בפניכם. אנחנו לא מעוניינים להשליך את התרבות שרקמנו ואת האמונות בהם אנו אוחזים  לאלף אלפי עזאזלים, על מנת שילדינו ירקו דם בסדנאות הזיעה שלכם, או בשביל לצפות בבנותינו משווקות כאנדרואיד רעייה ואשת חיל אילמת מסגסוגת אנושית, לשירותכם, או גרוע מכך, נסחרות כחפצים לשימוש רב פעמי בחלקים היותר מעופשים של הערים הגדולות שלכם.

אומנם רעבים אנחנו וצמאים, אך עדיין לא אבד לנו המגן מפני מחוללי ההומוגניזציה של הקפיטליזם שלכם. אנחנו נזקקים, אך לא משועבדים. אנחנו אנשים בדיוק כמוכם, רק טיפה יותר חלושים. אנחנו העולם, אנחנו הילדים. יכולנו להיות אתם, לו רק היה יורד אצלנו גשם. סליחה, אני אתקן, אולי לא בדיוק אתם, כי אנחנו אחרים, אבל התפקידים היו יכולים להיות במהות שלהם בדיוק הפוכים. כל מה שאנחנו מבקשים הוא כמה טרקטורים, הכוונה מקצועית ואי אלו חלפי איריגצייה, לשנע מים מפה לשם, להרוות את האדמה ואת עצמנו. זה הכל. התמורה, אם תבוא, תהייה גדולה מכפי שאתם יכולים לשער ואם לא תבוא, אז נו טוב, לפחות תוכלו תמיד להתחמם לאורה של הנדיבות חסרת התנאים שגיליתם.

אני יודעת שזה נקרא כמו טקסט פוליטי, וברור שניתן לברור מכל הבליל הזה אי אלו השגות פוליטיות שלי, אך הגילוי הנאות מחייב אותי לומר שמדובר בסוגיה אישית לחלוטין, כשם שטענתי בכותרת המשנה.

נשאלת השאלה, אם כן, מדוע אני לא מסוגלת להגג בבהירות ולכתוב מילה כנגד כוונתה המדויקת. 

ממממ... שאלה טובה. אולי כי אני מוכרחה להגיד, פשוט חייבת, או שאתפוצץ, אבל עדיין אינני מסוגלת להתמודד עם הדיאלוג שייווצר בעקבות האמירה שלי ואולי כי בכל פעם, בשעה שאני באה לגעת - כאן בבלוג, ובכלל - בנקודה כואבת מן המעמקים הכי אפלוליים של ההוויה שלי, אינסטינקטים ספציפיים של חרדת החשיפה גורמים לי לעטוף את הגרעין של האמירה שלי בעוד ועוד צעיפים ודימויים, היישר מגנזכי תת המודע  וממרתפי האסוציאציות שלי. וזה לא כאילו שאני יושבת ואומרת לעצמי: "הנה, עכשיו רוצה אני להגיד X , אז הבה ונתחכמה לו בפלפולים מפלפולים שונים, על מנת לבלבל את האויב", לא, ממש לא ככה. העסק מתבצע יותר כמו מעין מערכת מגננה אוטומטית אשר מגייסת בי, בכל פעם שאני קרבה לקו אדום מסוים, את  כל הארמיות הפנימיות שלי, על מנת שהללו יפזרו סביבי ערפל זרחני.

פחדנית מלידה אנוכי, חושפת מערומים, רק בכדי שאוכל להמשיך לגדל בקרבי בשקט את הסודות האמיתיים.