רוקדת עם מילים

סוף סוף, בשעה טובה, ראיתי היום את "הכל אודות אמא" של אלמודובר. ומה אומר? לא נגע בי בכלל. את האמת, אפילו השתעממתי, מודה באשמה. לזכותי ייאמר ששרדתי בציפורניים, כמאמר השנינה: אם כולם יקפצו מהגג ויגידו שאלמודובר זה איכות, את לא תקפצי מהגג? אז אומנם ראיתי את רובו של הסרט, אך נכשלתי כישלון חרוץ בהישרדות עד תומו. נא לרשום לי, אם כן, נפקדות בעשר הדקות האחרונות. פשוט לא יכולתי יותר המפקד, אני נשבעת באמא שלי.

הצפייה בסרט גרמה לי להרגיש כאילו הייתה התודעה שלי הולכת ומתהפנטת לחלוטין להתנמנם לה בנעימים בעריסתה, בעוד אני הופכת לצופה פאסיבית ריקה מכל מחשבה, לפחות כזו שנובעת מטריגר המדגדג אותי מבחוץ לעצמי. לא ריגוש, לא פליאה, לא מתח, לא יגון ולא חדווה. הדמויות היו פלקטיות לחלוטין בעיני, כמו אידיאות על בני אדם ולא כמו בני אדם אמיתיים. "הכל צפוי והסצנה לא אמינה", הייתה כמעט המחשבה היחידה שהתרוצצה במוחי במשך רוב הזמן, כמנטרה של זומבי תחת הרדמה מלאה.

ברור ומובן שאין שום דבר רע ביצירי דמיון אבסטראקטיים, נהפוך הוא, כל עוד הם מצוירים במכחול המקוריות ומתוך חוויה אישית אמיתית, אשר יוצרת אשלייה של רב מיימדיות, ולא כאסופה של קלישאות שנראית כמו מניפולציה מכוונת על מוחו הרדום של הצופה, בעל השאיפה התמימה לחוות תרבות שוליים אותנטית ומרחיבת אופקים כביכול.

קריקטורה של ג'אנקית, פוגשת תבליט של גבר, פוגשת רישום של אשה, פוגשת הדפס של נזירה, פוגשת שירטוט של טראנסג'נדר, פוגשת רפליקה של זונה. והכל קלישאות על גבי קלישאות של תפקידים מוגדרים נושנים, שהתחפשו להם לגוונים חדישים ומבהיקים.

האשה נועדה להכיל, לרפא ולסלוח ואילו הגבר, לא משנה אם הוא חובש שדיים ופאה (כה חדשני ומגניב, לכאורה), עליו להיות נוכח נפקד, להוליד בנים, להיות מטופל ונסלח, ע"י מי? כמובן ע"י נשים, שכן היטב ידוע לכל עולל, כי כל תכליתן של הללו היא לטפל, לטפל ולטפל, לא משנה במה, לא חשוב במי: בילדים שלהן, בגברים, בנשים אחרות, או בילדיהן של נשים אחרות.

האימהוּת היא, כמדומה,  ציוויו של הטבע, האבהות, לעומתה, היא רשות ובחירה. ואני שואלת: האומנם מדובר בטבע ולא בהתנייה תרבותית?

יסלח לי אלוהים ופרדו, שכן אולי לא השכלתי להעשיר את דעותיי על בני אדם מתוך מגזינים של פורנו רך ואולי אני פשוט לא מספיק רגישה ונאורה לזהות אומנות בשעה שהיא מונחת לפני פרצופי, אבל גם כלפי "דבר אליה" חשתי דברים דומים וההתלהבות סירבה ללטף את לבי, או את צביר תאיי הצמיגיים והאפרפרים

ועכשיו, כמו שנוהגים לומר בסרטים מסוימים: "...בזמן אחר ובמקום שונה לחלוטין..." , בשעה שטעיתי להאמין  שהנני מעיינת במדור מודעות הדרושים בעיתון "ידיעות אחרונות", הסתבר לי שאני בכלל מרפרפת בעיני על מדור המכרזים שבדף האחורי של המוסף המדיני. שם, בין כל המכרזים של רשות העתיקות, קופת חולים כללית וכונסי נכסים כאלו או אחרים, נתקלתי במודעה זו, שהותירה אותי עגומה וחסרת מנוחה:

בית המשפט לענייני משפחה                       תיק אימוץ: 70/03

בראשון לציון

אל: ריבק טטיאנה, ת.ז. 324547744 כתובת לא ידועה.

בעניין: הקטין יליד 31.01.02

להווי ידוע כי ב"כ היועהמ"ש הגישה בקשה לביהמ"ש

לענייני משפחה בראשון-לציון לקבוע כי התמלאו

כלפיך תנאי סעיף 13 (7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981

כן התבקש ביהמ"ש להכריז על בנך, יליד 31.01.02, בר אימוץ.

הדיון בבקשה נקבע ליום 31.12.03 בשעה 09:30, בפני

כב' סגן הנשיא, השופט ש. בוקובסקי, בביהמ"ש לענייני

משפחה בראשון לציון,

רח' ישראל גלילי 5, ראשון לציון.

הנך מוזמנת להופיע במקום ובמועד הנ"ל.

אם לא תופיעי לדיון כמפורט לעיל ולא תגישי תצהיר,

תהיה למבקש זכות לבקש פסק דין בהיעדרך.

אילן דודיאן

פקיד אימוצים

חשבתי על אותה אשה זרה מהמודעה, טטיאנה ריבק, אשר התמלאו כלפיה התנאים של

סעיף 13 (7), יהיו אלו אשר יהיו, להפקיע מידיה את בנה בן השנתיים (כמעט), בשל שלל סיבות שניתן רק לשער את טיבן.

מה עבר ועובר על אשה זו, שנאלצה לנטוש כך את תינוקה, בלא להותיר מאחוריה כל כתובת? 

האם יש סיכוי, ולו הקלוש ביותר, שהיא תרים לידיה במקרה את העיתון של יום שישי האחרון,

על מנת שתוכל לחזות במודעה זו, כדי להתייצב בבית המשפט ולהילחם על פרי בטנה?

והיכן לעזאזל נמצא אביו של אותו ילוד בר אימוץ?

ומיד כבר עולות בי מחשבות כפירה כנגד דברי הקודמים שם למעלה, בעקבות הזריזות בה מיהרתי להזדעזע מחוסר ההזדמנות של האשה לבוא ולתבוע בחזרה חזקה על תינוקה. הרי אולי היא נעלמה מתוך בחירה. אשה שלא רוצה להיות אם, אשה שהתחרטה, או שלא רצתה מלכתחילה והאימהות נכפתה עליה. מדוע זו אופצייה כל כך מופרכת מטבעה לגבי נשים? והנה, אני מוצאת שגם אני שטופה בדיעות קדומות על חובות ותחושות אימהיות, שכן בתוך תרבותינו הנני מתנהלת.

בנוסף לכך, אני מהרהרת, שמא מיהרתי להאשים ולשפוט את אלמודבר בעיצובם של פלקטים ביצירתו, בעת שהמציאות עצמה מנפיקה השכם וערב דמויות אב נפקדות, שכאילו נלקחו הישר מ"הכל אודות אמא" שלו.

ואולי באמת הגיע הזמן שאתרגל לעובדה שהחיים מורכבים מצירופים שונים של קלישאות שממחזרות את עצמן, בזמן שאנחנו עסוקים בלדמיין שאנו מייצרים חומרים מקוריים.