לסיזר הייתה כתובת קעקע בצורת פרפר על פרק היד. הוא הראה אותה לליסה ואמר לה: "זו הצלקת היזומה שלי. בחרתי אותה כתזכורת לעצמי ברגעים הקשים יותר של החיים, כדי שלעולם לא אשכח את השליטה שלי בבחירות אותן אני עושה ולפיכך גם בחלק הארי של התוצאות שנובעות מהן."
"הפרפר," הוא המשיך ואמר, "מסמל עבורי את העובדה שבכל שנייה אני יכול, על פי רצוני, להשתנות ממצב של גולם, על מנת להפוך לאותה יצירת פאר מטפורית, אשר מסמלת עבור המין האנושי כולו את מהות היופי שבחופש, כולל החירות לעופף הישר אל תוך להבה של נר ולהישרף עד קצות כנפיי מרובות הגוונים והעיטורים". ליסה בהתה בו בעיניים מעורפלות והשיבה לו: "אם אתה יכול להיות חופשי בכל רגע שתבחר, אז מה בשם האל אתה בכלל עושה כאן, מטפח את אחד ההרגלים הכי כובלים שהמציא האדם לעצמו?" סיזר הרים גבה מעל מקטרת הזכוכית שלו וגיחך, עשן לבן וסמיך עוטף את מילותיו: "אני מתעופף אל תוך הלהבה בהילוך איטי של עשרה פריימים בשנייה וזאת הבחירה שלי".
"אתה יכול לקרוא לזה איך שאתה רוצה ולקשט את המעמד בדגלים ותפאורות, כיד כהות החושים הטובה עלייך, אך בעיני זהו רק כלי עבודה, אמצעי לשרוד, וכשאני אומרת עבודה אני מתכוונת עבדות במלוא מובן המילה, עם שלשלאות, זממים וכל הג'ז הזה, ללא אפשרות שחרור או חנינה עד בואו של המוות הגואל, במהרה בימינו, אמן".
סיזר התרווח על כריות המשי המעוטרות בדרקונים סינים בכל הצבעים והפטיר: "ביום בו אהיה אשה שצריכה למצוץ זיינים בשביל לשרוד את חציית האוקיינוס האפור הזה שאת קוראת לו חיים, אולי גם אני אהיה חסר מעוף כמוך, לא יודע". ליסה נחרה בבוז, בלא שנעלבה מדבריו, היא 'הייתה במשחק' – ביטוי סלנג שגור לתאר את מי שעובדת בזנות. היא וסיזר היו במפגש שגרתי בביתה של קייט - 'דג החרב', שהייתה מוכרת קראק מביתה שבקצה קווינס-פארק בואכה קילבורן. קייט, הייתה משולה לחלוצה פמיניסטית בתחומה, ממש כאילו הייתה נהגת משאית באטלנטה ג'ורג'ייה, בהתחשב בעובדה שאת המקצוע שלה איישו בעיקר גברים שחורים עם גורמטים לרוב ובליטות במכנסיים שנקל לשער כי לא נבעו משמחה יתרה, אלא מקיומם של אקדחים. היא פרסה את הגוש הצחור המבהיק לנתכים ולקוביות, שוקלת את החתיכות על גבי מאזניים זעירות ועוטפת כל אחת מהן בנפרד בניילון נצמד, לאורו של נר ענק המפיץ ריחות מדומים של יסמין. "סלעים" הם קראו לחומר הלבן שהגיע למכולת האשליות בביתה של דג החרב בתוך וואן אפורה שהייתה נהוגה בידי בחור שחום עור, חבוש בכובע נצחי, סרוג בצבעי הדגל: שחור, אדום, צהוב, ירוק. "קראק בכמויות גדולות נראה בדיוק כמו גוש של טופו" קבעה ליסה. "מזון איכות מלא בויטמינים, לשמירה על בריאות הנפש השברירית. ד"ר דג החרב הבי לי מזור בחמישים פאונד ונגמור להיום את הסיפור. תפקידי המחייב בחברה בפרט ובשרשרת המזון בכלל, ממתין לי בקרן הרחוב".
"יש לי בשבילך רעיון ליוזמה עסקית גאונית" הפטירה קייט מעל הסכין הכבדה והמחוממת שאחזה בידה. "סטארט-אפ, היו קוראים לזה כמה מלקוחותיי רמי המעלה ויפי הבלורית מהסיטי"
"כן?" התעניינה ליסה, "שתפי אותי, אולי נעשה ביזנס, את ואני, מתאים לי לבצע הסבת קריירה לעת זקנה", "יש כמה קופים מיוזעים בחליפות של ארמאני וכדומה, שפוקדים את מעוני הדל אך ורק לרכישת סחורה בחגים ובמועדים" סיפרה קייט, "אני משוכנעת שהם ישלמו ממון רב כדי לקנות ממך זוג תחתונים משומשים, רצוי כאלו שהזעת בהם, נגיד תוך כדי קריז, או בשעת מחלה ולא החלפת במשך כשלושה ימים"
"בחיי, שאת מגעילה". צחקקה ליסה "מה פתאום שמישהו ישלם כסף בשביל לא לקבל כמעט כלום?"
"ליסה, ליסה, מה יהיה איתך? מאומה אין את מבינה בכלכלה" נאנחה קייט "את לא יודעת שככל שהמוצר שאת משווקת הנו יותר אניגמאטי ופחות מוחשי לכימות ולאחיזה, כך גם מעורב בקנייתו ובמכירתו ממון רב יותר? תחשבי רגע, ותחשבי טוב, מי למעשה מגלגל את הכסף הגדול בעולם הזה? אנשים יצרנים? אנשים עובדי כפיים? מה פתאום, להיפך, מי שמייצר כלום. מי שמוכר אוויר, או יתרה מכך, מי שמשווק אשליה של אוויר. אני חושבת שתחתונים עם ריח של אשה, במקום האשה עצמה יעלו בכמה רמות את המוצר שאותו תשווקי וכך גם את התגמול שתרוויחי"
ליסה ניסתה לצוד את עיניו השחורות של זה היושב למולה ואמרה: "בחיי, סיזר, אתה שומע את זאתי? היא מתבזבזת לנו כאן בפאתי קילבורן, סוחרת בסלעים עם כל האינדיאנים מהמערב הללו שמסתובבים סביבה, מוכרת מוקאסינים לאינדיאנים, נו באמת, בשעה שהייתה יכולה להיות מטאור בסיטי, למכור לאסקימוסים קרח ולמעונבים מניות זבל כמו כלום".
"לא יודע", מלמל סיזר, "אני בהחלט מעדיף אותה כאן, דואגת לאשליות שלך ושלי, רזה כמו מומייה מצרית עתיקה וחלוצת איכות בתחומה, מאשר שם בגורדי השחקים, אצל כל החנונים בוגרי בתי הספר הפרטיים. מה שכן, אני תוהה למה באמת אתם קוראים לשחורים, אינדיאנים מהמערב? חי נפשי שאין כל קשר בינינו לבין אינדיאנים. אנחנו מהקריביים, תפנימו, לא אינדיאנים ולא נעליים"
קייט שפכה את מימיי המקטרת שלה על מראה עגולה, פיזרה מעל התמיסה המצחינה אצטון והדליקה את הנוזל כולו עם הלהביור שבידה. על המראה נוצרה שכבה דקה של אבקה אפרפרה חיוורת. היא גירדה אותה בזהירות עם סכין יפנית וצנפה אותה לכדור טופו ממוחזר ומעט עכור בצבעו. "הנה, לשימוש חוזר" הכריזה קייט והוסיפה: "אנחנו קוראים לכם ככה, ראסטה-מן יקר שלי, כדי להבחין ביניכם לבין האינדיאנים של המזרח – אלו האותנטיים מארץ אינדיה, מחווה לאיזה ספרדי דפוק שאיבד את הדרך ושינה את פני ההיסטוריה האנושית מכפי שהייתה יכולה להיראות, אלמלא הוא היה נולד".
ליסה שאפה עמוק את העשן ואמרה בקול משתנק: "מוזר איך שטעות בניווט של איש אחד משפיעה על השפה לאורך כל כך הרבה שנים. כל החיים האלו זו משימת ניווט אחת גדולה ומתמשכת. אם אתה מפספס פנייה, או קו רוחב ספציפי, אתה עוד תשלם על כך ביוקר ובריבית ואם לא אתה, אז בטח ילדיך ונכדייך או אפילו הילדים והנכדים של אנשים שמעולם לא חלמת לפגוש". "את רואה, ליסה?" אמרה קייט "עם כל הכבוד לפרפרים ולחירות של סיזר, מה ששולט בעולם הוא המקריות שבינות לבחירות של האנשים, החלל הריק שמקיף את החומר, השקט שמסביב למוסיקה ולמילים, או האשליות שאופפות את המציאות, בגלל זה הסחר בכלום הוא זה שמכריע את תנודות השוק יותר מכל התוצרים המוחשיים".
"זו דרך ארוכה אל הארץ המובטחת, אז כדאי שתדע טוב את דרכך" פיזם סיזר בעיניים עצומות, ביחד עם הדיסק של להקת "דת רעה" שהתנגן ברקע "יש ספינה באוקיינוס ואלבטרוס בשמיים שמנסה להוביל אותך בדרך השגויה. זו דרך ארוכה אל הארץ המובטחת, אם נתאמץ, אולי נמצא אותה כאן".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
