רוקדת עם מילים

סרטו של רן קוצר, "סיבת המוות – הומופוביה", שמשודר בימים אלו בערוץ 8, עוסק בתופעה חוזרת ונשנית של הומוסקסואליים מבוגרים יחסית ואמידים, אשר נרצחים על ידי הפרטנרים שלהם ליחסי מין מזדמנים. מסתבר שהיו כ – 50 מקרים כאלו בארץ במהלך עשרים השנים האחרונות. הסרט מנסה לפרוש לעיני הצופה תבנית שחוזרת על עצמה בכל אותם האירועים. פרופיל הקורבנות הוא של אנשים אשר מנהלים חיים כפולים: מחד הם מצליחנים ומוערכים בתחומם ומאידך הם עמוק מאוד בתוך הארון בכל הקשור לנטיותיהם המיניות. החלופה שלהם למגע וליחסים מוצהרים, היא קבלת שירותי מין בעבור כסף,

או טובות הנאה חומריות אחרות, מידיהם של נערים שמסתובבים בגנים הציבוריים. נערים שבאים משכבות מצוקה, משולי השוליים של החברה, לרוב בני מיעוטים.

מלבד ראיונות עם נציגי הקהילה ההומו-לסבית ופעילים ודוברים למענה, כגון: יעל דיין, גל אוחובסקי (המקסים) ודני לחמן, מתמקד הסרט בסיפור הרצח של אליעזר לוי שאירע בחיפה, ב-1994. רצח זה מתאפיין כמו קודמיו בנתונים שמתאימים לדפוס המתואר למעלה, סיטואציה שאותה אוהבים עיתוני ארצנו לתייג תחת הכותרת: "רצח על רקע הומוסקסואלי". אליעזר לוי, איש מבוגר וכריזמאטי, אלמן ואב לבת, בעל תואר שני בפסיכולוגיה חברתית חינוכית ומנהל מכון "מורג", נמצא בבוקרו של יום חורפי אחד עירום ודקור למוות בדירתו שבכרמל. חודש בלבד קודם לכן התגלתה גופתו של ישעיהו דמנר בנסיבות כמעט זהות, באותה העיר. המשטרה מנסה לקשור בין שני המקרים, אולם החקירה קובעת כי הקשר היחיד שעולה, הוא הדמיון באורח החיים של הנפשות הפועלות בשני האירועים. דמות נוספת בסרט שמסייעת בטוויית הכרוניקה הטראגית, היא של בחור בשנות הארבעים המאוחרות לחייו, שחובש פאה ומשקפיים ענקיות לטשטוש זהותו, ומזדהה, לצורך הראיון בסרט, בשם הבדוי אלון. אלון ניצל בעור שיניו מרצח על רקע דומה. הוא אדם מאוד לאקוני שמדבר ביבשושיות רבה על יחסים של ניצול הדדי בין התוקפים לבין קורבנותיהם ונותן לגיטימציה לקניית שירותיהם המיניים של בני נוער בתואנה שכל צד מודע לחלוטין לתנאי העיסקה ובוחר בה מרצונו החופשי. אלון מעורר בי חלחלה.

הנערים שמאיישים את תפקיד הרוצחים בסנריו, מצטיירים תמיד לאחר שנתפסו (והם תמיד נתפסים אגב, אולי עדות לכך שמדובר בפשע לא מתוכנן הנובע מתוך קפריזה ואיבוד שליטה רגעיים), ככאלו שיעדיפו לשבת בכלא שנים רבות יותר מהדרוש ומלבד שלא יאלצו להודות בקיומה של הכרות מוקדמת עם קורבנם או לאשש את התרחשותו של מגע מיני הומוסקסואלי בינם לבין המנוח. "אני לא הומו", "הוא פגע בכבוד שלי כשהציע לי את הצעותיו" "אני בכלל אוהב בחורות" הם המשפטים השגורים על פיהם מתוך גזרי העיתונות והפרוטוקולים של החקירות (ציטוטים מהזיכרון). 

לאורך הצפייה בסרט התעורר בי רגש עוצמתי של זעם כלפי הקורבנות, אלו שנרצחו. זה הגיע למצב שמצאתי את עצמי אומרת בקול רם: "מגיע להם, זונות" ומיד נורא נבהלתי. אוי ואבוי, מה קורה לי, האם הומופובית אני? תהיתי לעצמי, תוך שאני מנסה לנתח את חוסר החמלה שנבעה ממני כמעיין המתגבר כלפי הנרצחים. מהר מאוד הבנתי שהכעס שלי ניזון מהתפיסה הרגשית שלי שעושה היפוך תפקידים מוחלט בעניין ההכרעה מי הוא התוקף ומי הוא הקורבן בכל הסיטואציה הזו. הרי הנערים הללו הם נוער מצוקה מובהק. אדם טוב ולא אטום שהיה נתקל בהם בגן העצמאות בחיפה או בגן החשמל בתל אביב, היה אולי לוקח אותם הביתה כדי לתת להם מיטה חמה, יחס אוהד, אוכל חם וכסף, ללא ציפייה לתמורה. 

יש לציין שמעולם לא נטיתי לקנות את כל עניין הדדיות שיוויון הבחירה שביחסי לקוח פרוצה

או את אגדות ה- "אני זונה מתוך בחירה", סטייל ג'ולייה רוברטס באשה יפה. באותה המידה אני כמובן לא שוגה באשלייה שמעבר לפינות החשוכות של החיים מסתתרים להם המון דמויי ריצ'רד גיר, ישובים בתוך מכוניות לקסוס כסופות, עם פסקול של רוי אורביסון מתנגן ברקע ויד פשוטה לרווחה שאוחזת בכרטיס ויזה פלאטיניום, לעריכת קניות משולחות רסן ברודיאו דרייב, אך בכל זאת, מה על קצת נדיבות וחמלה? מה כל כך קשה בהתאפקות שלא להשתמש בזולת לצרכים העיוורים שלהם? מצידי שיביאו ביד על תמונות של תינוקות בני שנה, סססאמו ערס, אבל שיעזבו את הילדות ואת הילדים האבודים במנוחה אם אין בכוונתם להושיט להם יד לעזרה, מניאקים!

השוטרים שמצאו את גופתו של אליעזר לוי גילו שמהדירה נגנבו מערכת סטריאו, דיסקים ומשחק טטריס. היה בא לי לבכות כשראיתי את זה. טטריס נגנב מזירת הרצח. לא סרוויסים מקריסטל, לא תכשיטים, לא מוצרי חשמל, רק צעצוע אלקטרוני, מוסיקה ואמצעי שמע להאזין למוסיקה. הרי מדובר בנער שאין לו כמעט מאומה בעולם ושאין לו כבר מה להפסיד מתוך הייאוש והחסכים שאופפים את חייו. כל הנערים שמעורבים במקרי הרצח הללו עונים להגדרה הזאת, חסרי כל ומאוד מסוכסכים עם מיניותם. לעומתם, הנרצחים הנם אנשים מלומדים, אנשים עם הזדמנויות, אנשים משכבה סוציו אקונומית גבוהה, שבשל הקנאות לשמירת סודם הם נמנעים מחברתם של הומואים מוצהרים ומועמדים מתאימים ליחסי מין או לזוגיות, בני גילם.  אז נכון שיש סימטריה מסוימת, לפחות בסכסוך המיני הפנימי, בין שני צדי המשוואה, אבל בכל זאת, מדובר באנשים שיש להם יותר כלים פלוס יתרון הגיל שעומד לזכותם, לנוכח ילדים תועים, חסרי עתיד וחסרי בית. ראבאק, מדובר בילדים בני ארבע עשרה וחמש עשרה. איפה הכוחות ואיפה הסימטריה כאן?

לכאורה, זכאים  גם הקורבנות המבוגרים למידת האמפטיה שלי, שכן מעבר לעובדה שהם נרצחו, או הוכו קשות על ידי תוקפיהם, הם בסה"כ אנשים מסכנים אשר לכודים בתוך הקונספט הסבוך של השנאה העצמית הממררת את חייהם, בעת שהם בוחרים במשך שנים לטאטא את הצד ההומוסקסואלי שלהם לפינות החשוכות ביותר בארון המגירות של חייהם, אבל אותי, מה לעשות, מקוממת העובדה שבחסות הרצון שלהם לשמור על חזות מכובדת עלאק, בסגנון עדות הדעות הכי פרימיטיביות שישנן, הם מגלים העדפה מינית אקטיבית כלפי ילדים של אף אחד, מהסוג שניתן למצוא שמונה בלירה מהם בגנים הציבוריים או בכיכרות של הערים הגדולות. אנשים שקונים אנשים אחרים משולים לטורפים בעיני ומעוררים בי סלידה עמוקה ופראית. העובדה שהם נרצחו, רק הופכת בעיני את סיפורם לתיאור של כאלו שבאו לטרוף ומצאו עצמם נטרפים חזק יותר. צדק פואטי? אולי.

אני מודה שלא נוח לי עם הדרך בה אני חשה כלפי הסיפור הזה, שכן הרציונאל שלי בשום אופן לא מבקש עונש מוות עבור חטא האטימות, מה גם שאני מוקיעה אלימות כפיתרון לגיטימי לתיקון עוולות, זה רק הלב שלי שמבעבע כך מכעס על השרשרת האינסופית שמולידה עוד ניצול, עוד חידלון ועוד אטימות.

אה, כן וגם הומופוביה. 

המילים שלי, כאן למעלה, נכתבו בעיקר בדם לבי ולא מהראש. זה הדיסקליימר שלי להיום.

פוצי שלי, מחמדי.

אני מקדישה לך את הפוסט הזה ומרשה לעצמי בהזדמנות זו לאחל לכל אלו שניצלו את מצוקתך ואת אובדניותך, אי אז בימי גן החשמל שלך, שיראו את הסרט הזה ויתחילו לפחד יותר מניצולם של נערים (או נערות) במצוקה, מאשר מחשיפת הנטיות המיניות שלהם. (כולה נטיות מיניות, ביג פאקינג דיל, כאילו שזה מעניין למישהו את התחת)