רוקדת עם מילים

הרגע היה כאן הילד הקולומביאני יפה התואר וצח הנשמה.

הכנתי לו ארוחה חמה. הוא מעורר בי חזק את היצר האימהי שלי, שהוא ממילא כרגע האוד המוצל היחיד משלל היצרים שהיו אמורים לפעם בקרבי.

נזכרתי בפעם ההיא שהכרתי אותו לראשונה. מצחיק. זה היה לפני שלוש שנים, בדיוק מיד לאחר שהמוהיקני האחרון נאלץ  לעזוב בפעם הראשונה, גורם לשנינו לחשוב שהוא לא ישוב לעולם, לאחר שקרקף בי כל חלקה טובה של יכולת להישאב עד כלות, לתוך מערבולות של תשוקה ושל התמסרות מהזן הטוטאליטארי, כשם שנהגתי להשליט תמיד ברפובליקת הבננות שהיא אני. היה זה הלילה של יום ההולדת שלי. הייתי בת 32, אאוץ'. שוב לבד. שוב כבוייה וחסרת אמונה ביכולת להרגיש, אולי קצת כמו שאני עכשיו. כיביתי את הטלפון הסלולארי שלי ויצאתי לחגוג את חישוב קיצי לפנים בבדידות מזהרת על שרפרף בפאב השכונתי, כיאה לדרך בה חוויתי באותו הרגע את עצב קיומי: "זהו הקץ, הקץ היחידי, ידידי", תרגמתי לעצמי דיאלוג פנימי. "הבט בי ג'ימי מוריסון, ידידי ורעי, הרי כבר אפשר לעשות סרט באורך מלא על החיים שלי, כשם שציווית אתה בדברי ימי המורשת שלך ועכשיו, הנה אני באה לחבור אליך ואל בני הרימה והתולעה".

סביר להניח שאת דמותי הקיפו ישויות מיוזעות בסגנון עדות הערס מהמודל הפחות פרוגרסיבי שנסחר בבאסטות של השוק המקומי, לבושים להם במיטב מחלצות גופיית הסבא לסוגיהן וגווניהן, כשברקע מתנגן לו צביקה פיק במיקס חדשני. את האמת, אלו הם פרטים שכבר אינני זוכרת, אך מה איכפת לי להמציא? כל האמצעים כשרים בעיני כדי לבנות בסיפורי את האווירה הצמיגית הנאותה של האימה הצרופה.

עידית, בעלת המקום והאיש שהוא עזר כנגדה, הוציאו ממני בעינויים קשים מנשוא, שזהו יום ההולדת שלי (לא בגדתי, אורי אילן, עובדה, לא סיפרתי להם עד כמה אני בודדה) ועמדו כנפעמים לנוכח הדרך הלא אטרקטיבית שבה בחרתי לחגוג את המאורע.

קוקטייל קוסמופוליטן זרחני עם זיקוק דולק וצהלולי לולולו של הבאר-מן, הוגש לי כלאחר כבוד, כמו להעצים את גודל היגון והחרפה ואז..... עצר העולם מלכת וצביקה פיק נדם, זיעת הערסונים התנדפה לה בענן ורדרד ונשאבה אל החלל החיצון דרך הוונטות שבתקרה, הוא עמד שם מולי הילד/גבר הכי יפה בעולם, חמוש בחיוך שיש ביכולתו להאיר את כל שבעת המדורים בתופת של דנטה. הלסת שלי נשמטה. עיניי התערפלו ודעתי הסתחררה (לערבב וודקה עם רד בול, לונג איילנד אייס טי וקוסמופוליטן, זה אולי לא הרעיון הכי משובח שהגה האדם הלבן בימי חייו).

"כזה", אמרתי לבעלת ההרמון המקומי, "כזה, אני רוצה".

"מה כזה?" עקבה עידית אחרי אצבעי המושטת נכחה "את ליאונרדו את רוצה? רק שנייה, אין בעיה, הוא עובד אצלנו, אני כבר מסדרת לך אותו באריזת מתנה". "לאאאאא...", לחשתי בשארית כוחותיי לעבר עורפה המתרחק ממני בנחישות, "לא לקחת הביתה, לא לנכס את הזהב, לשעבד את הגברים, לאנוס את הנשים ולהלאים את האדמות, רק להרגיש קצת פרפרים בבטן, זה כל מה שאני רוצה." אך היה זה כבר מאוחר מדי.

עידית חזרה, אוחזת בידה, כמעט גוררת אחריה, את יציר הבריאה המושלם והנבוך. "אווה מאריה, פרפקטו מסטיסו" (ערבוב גזעים אירופאי אינדיאני, מושלם) מלמלתי לעצמי, כשברקע המדומיין בתוך מוחי שרים לי סיימון וגרפונקל ביחד עם הג'יפסי קינגס את השיר "אל קונדור פאסה".

לבי הצטרף אליהם בהמהום, מתרגם את המילים לשפת אמו הצולעת: "הייתי מעדיף להיות ציפור דרור מאשר חילזון, כן, הייתי מעדיף, לו הייתי יכול. הייתי מעדיף להיות פטיש מאשר מסמר, כן, הייתי מעדיף, לו הייתי יכול". חי נפשי שהוא היה ממשיך כך גם אל הפזמון החוזר, לבי הארור, אלמלא עצרתי מבעדו בעזרת צרחה פנימית עזה: "יא חמור, אם שיכורים - לא מזמרים! סתום את הפה ותמשיך לפמפם דם למקומות הנכונים!" הלב שלי אומנם חדל משירתו, אך המשיך לדפוק בקצב מואץ ולרקד כאחוז דיבוק בינות לשני חדריו.

"תכירו" שאגה עידית מעל קולות ההמולה וחיברה את ידינו ביחד "רומיאו, זה ליאונרדו. ליאונרדו, זו רומיאו, אתה מתנת יום ההולדת שלה, אתה משוחרר הלילה מהעבודה. תבלו יפה, תזכי לשנים רבות של אושר ועושר ושיהיה במזל טוב", כך אמרה ונעלמה על גבי מטאטא הקש הססגוני שלה. עשן ירקרק ומנצנץ בצורת מתווה גופה, נותר לשניות ספורות בחלל שאותו תפסה אך לפני רגע.

אמרתי לו: "ליאונרדו, אתה מקסים, אתה כמו האור שמציף את המנהרה כולה ולא רק את קצה קִצה המרוחק, אתה היהלום שבכתר, הפנינה שבצדפה, אבל אני נגד אובייקטיזצייה של בני אנוש ונגד הירארכיה מעמדית הנותנת כוח בידו של האחד לסחור בגופו ובקנייניו הרוחניים של האחר. דע לך שאתה לא הרכוש של עידית ושל בית הזונות הזה, שהיא קוראת לו פאב. אצלנו בארץ הקדושה יש חוקים, יש זכויות, יש שכר מינימום, יש דמי הבראה ואף חופשות מחלה, חוץ מזה, יש קו לעובד ויש גם הסתדרות".

לעולם לא אדע אם היה זה בגלל שלא השכלתי לשנן כיצד אומרים הסתדרות באנגלית ובחרתי במקום זאת לבטא בסרבול את הצורה הפונטית של המילה, או שמא היה זה סתם קושי טבעי של הבחור בהבנת שטף הגבבה שנפרץ לעברו ללא כל אזהרה מתוך הסכר שבין שיני, ואולם ליאונרדו נצפה לפתע פתאום כמאבד כל עניין במארקסיזם לייט שהכברתי עליו. הוא פיהק קלות ובהיחבא ומיד אמר לי: "עידית לא הכריחה אותי. היא שאלה אותי ואני הסכמתי, כי את נראית לי אדם מקסים, מעניין וגם מעט בודד"

"שקרן", זעקתי ונטפלתי מיד לנקודה המהותית ביותר בדבריו: "אני לא בודדה בכלל! ברור שעדיף לך להיות במחיצתי מאשר לשרוף עוד ערב מזוין במטבח דמוי הגהנום של המרקיזה דה פאב, זה עדיין לא הופך את העניין לבחירה. הרבה יותר מכך, זה מריח לי מניחוח ניצול מצוקת הזולת לצורכי התעמרות והטלת השררה. אני מסרבת להיות חלק מהסיפור המביש הזה. ראה עצמך משוחרר ללכת הביתה או לאלו עיסוקים אחרים שבהם חשקה נפשך."

"לא, אני נשבע לך, זה בכלל לא ככה. אני אוהב לבשל ולהשליט סדר בכל העשן והכאוס הללו.

זוהי משימה אשר הופכת אותי לאדם מאוד, מאוד מאושר ולכזה שיוצר יש מאין. זה לא ניצול. אני מצליב את לבי, בחיי". "בסדר, בסדר, שיהיה, מה שתגיד" הסכמתי בקול ענות חלושה וכי הייתה לי ברירה? הרי זו הייתה הבחירה בין בילוי בחברתו של תינוק אינדיאני שבוי, לבין כניעה חד צדדית לנחיל בלתי פוסק של שנינויות בנוסח:"תסלחי לי, את באה לפה הרבה?", מפיותיהם מזילי הריר של יצירי האופל העטויים בגורמטים ובגופייות.

מאוחר יותר, משעה שהוספנו לשוחח והקשבתי לדבריו, לשאיפותיו , לגעגועיו ולצלילי קולו, התחלפה בי תחושת ה - "אני רוצה כזה" לרגש אימהי מובהק ושונה לחלוטין מההוא שחשה מרי קיי לטורנו כלפי תלמידה המתקשה (תרתי וגו') בלימודים. (באסה, שוב לא נזכה לצפות, בבלוג של רומיאו, בקצה קצהו של זיון סוער. חרא עולם, ג'יפה חיים). כך קרה שבליתי את יום הולדתי ה- 32 בשיחה עד אור הבוקר עם נער בן 19, צעיר, עקור ומרוחק ממולדתו וממנהגי ארצו, שאחז בקלאסה ובנועם מידות שדי היה בו למלא את מפלס הצחיחות והבדידות של האגם הלאומי שלי ביום חגו. אה, כן, ובנוסף לכך, מן הראוי לציין שוב גם את יפי תוארו השמימי, שכחובבת אסטטיקה ואומנות שוליים מוצהרת, יכולתי ליהנות עד אין קץ מריחופו המתמיד על פני כל המעמד. מסתבר שמתיקות ילדותית ומפגש שיש בו תמימות והקשבה הדדית, שלא לשם כבישת אף מטרה או יעד, יש בהם כדי לעשות פלאים לשם הברחת אימת הקץ, שעשויה לאחוז באנשים לפרקים, עת התקרבותם לגיל מסוים שנתפס בעיניהם, על לא עוול בכפו, כגזר דין מוות וקץ כל הקיצים.

מאז אותו לילה שמרנו על קשרי ידידות לאורך כל התקופה שחלפה. יפה לראות איך אדם גדל בשנים המכריעות האלו של חייו ואת השינויים שהוא עובר. היום, כשישבנו ביחד אצלי על הספה, סיפר לי ליאונרדו על מחתרת ה-אי.אל.אן ועל איך שכולם בקולומביה שונאים אותם, כי להבדיל מתנועות גרילה מקומיות אחרות מן העבר, הללו לא אוחזים בשום אידיאולוגיה הרואית מוצדקת, אלא סתם מתעמרים בחקלאים העניים מהכפרים בשם תאוות הבצע הטהורה. שאלתי אותו אם הוא רוצה משהו מתוק עם הקפה שלו ( 18 קראט של "עלית" 100 אחוז קולומביאני טהור, כמוצהר בתווית). הוא הנהן בביישנות. נתתי לו קרמבו. תמיד מדהים אותי איך נוכריים מגיבים לקרמבו בחשדנות ובפליאה בפעם הראשונה שהם נתקלים בו. אתם יכולים לדמיין שיש אנשים שחיים חיים שלמים מבלי לדעת בכלל על קיומו של הקרמבו ביקום? הכיצד תיתכן זוועה שכזו? אמרתי לו בגאווה: "שני דברים חשובים תרמה מדינת ישראל לאנושות: את הקרמבו ואת רובה העוזי, ממש כמו אצלכם בקולומביה עם הקפה והקוקאין". הוא חייך את חיוך העיר האבודה שלו, כשהוא נוגס בקרמבו שלו בהנאה רבה. ממש באותו הרגע נכנסה הבת שלי הביתה. היא חייכה בנימוס, אמרה יפה שלום וזחלה מהר לכיוון המאורה שהיא מכנה בשם חדר, כשהיא קוראת לי לבוא אליה לרגע. "מה, מותק?" שאלתי אותה, "מה את רוצה?" היא גלגלה שתי עיניים לתקרה והצביעה לעבר הקיר שגובל עם הסלון ואמרה: "כזה, כזה אני רוצה!" צחקתי ועניתי לה: "בסדר, אני כבר מביאה לך קרמבו."