ראיתי את הסרט הארי פוטר ואבן החכמים. לא חסידה גדולה אנוכי של היצירה ולא הצלחתי להחזיק מעמד עד סוף הסרט. אבל אפשר לומר שנחמד. גם הספר נחמד. לא טרחתי אומנם לקרוא יותר מאחד, אבל נחמד שהוא מפיח באנשים ובילדים את חדוות הקריאה. נראה לי שהייתי יכולה לכתוב את המילה נחמד פעם נוספת, אבל אין לי על מה. אה, הנה, כתבתי גם ככה. כמה נחמד. יש שם בסרט את המראה ההיא, שכל מי שעומד מולה רואה בה את הבבואה של עצמו ביחד עם השאיפה הכי עמוקה שלו. המראה היא ממכרת, איך לא? הרי ידוע לכל זאטוט ששאיפות רצוי שלא לקחת לריאות. כשראיתי את סצנות המראה תהיתי מה אני אראה בעת שאעמיד עצמי מול מראה שכזו. למרבה האימה לא יכולתי לדמיין מאומה פרט לחיזיון בו אני צופה בבבואה של עצמי החפצה בדברים. אתם מבינים? הייתי רוצה לרצות, זו השאיפה הכי מעמיקה שלי כרגע: לרצות. כמה עלוב, כמה לא נחמד מצדי.
אני זוכרת את היום ההוא שישבתי על השטיח מול האש הכחולה כתומה שריצדה בקמין הגז הצמוד לקיר הלבנים. אתה ארזת את כל הדברים שלך לתוך תיקים ואני אחזתי בגיטרה וניסיתי כמה שירים חדשים וישנים לרפרטואר שלי. שרתי את "הו מי" של נירוונה ודמעות פתאומיות מילאו את עינייך. חיפשת את המבט שלי והתעקשת להשאיר את התקליטים שלך אצלי. אמרת שאתה עוד תחזור, שאתה רוצה לחזור, שאתה חייב לחזור. אמרתי לך שתיקח אותם. עדיף שלא תחזור לעולם ושאלתי אותך למה אתה בוכה. אמרת לי שבחיים לא שמעת אותי שרה כל כך יפה. שתקתי, לא היה לי כוח יותר לכל הדרמות האלו. מבחוץ נשחקתי כבר כמו הליווי'ס המשופשף שלבשת, אבל מבפנים חשבתי שבדיוק זו הסיבה שבגללה אסור לך לחזור לעולם, כי אתה רואה אותי ושומע אותי רק משעה שבה אני מתחילה לתפוס מרחק. אתה כמו אותם אנשים שצריכים משקפיים לקריאה בלבד, שכן עצמים מקורבים הולכים ומטשטשים לנגד עיניהם, בעוד שאלו הנמצאים במרחק, נותרים ברורים וצלולים. שום משקפיים שתענוד לא יועילו לחרדת הנטישה שלי. תמיד אדאג שמא יאבדו לך, לפיכך הפיתרון הסופי מבחינתי לחרדה היה לא לרצות אותך.
אתה יודע מה? לא לרצות כלום. נקודה.
זה הופך אותי לבן אדם עם הוויה קיומית של מדבר צייה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
