רוקדת עם מילים

דרקולה, מחמל נפשי, אתה מפחיד אותי. היחסים איתך זועקים ממחויבות ומחויבות זו אימה צרופה עבורי. ואני לא מתכוונת למחויבות מהסוג שנובע עמוק מבפנים, מתוך רצון אמיתי לתת ולקבל בכל נפשי ומאודי, את זה אני מניחה שיש לי בלי הגבלה כמו לכולם, כוונתי אל אותה הכניעה להכרח, לצורך, לשגרה, מדובר במשהו שמצמית אותי מרוב חרדה ושכלל אין אני מלומדת להתמודד עמו. לך תטפל בעצמך. יש לך כנראה פרופיריה חברתית. הנה, אני מאבחנת אותך. זו מחלה מקוטלגת וידועה. בסך הכל סביר להניח שקיימת אצלך הפרעה תורשתית נדירה בחילוף החומרים של אותם הפיגמנטים אשר סופחים ברזל, מגנזיום ואבץ, או כל מה שמרכיב את ההמוגלובין שלך, לצורך קיומם של תהליכי חימצון/חיזור. כל הכמיהה הזו לדם טרי, לדם שלי, לא מעידה על סטייה שמצריכה בידוד בטירת אופל מאותגרת אור יום ויחס משפיל מסביבה אפופת אמונות טפלות, יתדות עץ ושיני שום. לא על נידוי אני מדברת אם כן, יקירי, וגם לא על רביצה במחשכיו של ארון קבורה, אלא על חתירה לאיזון ביוכימי ולא על חשבוני, או על חשבון המרכיבים המזינים שבדמי. את הדם שלי, תודה ששאלת, אני מעדיפה לשמור כרגע לעצמי.

חזרתי מאוחר בערב מהעבודה ומאלף ואחד סידורים, שנדחו כרגיל לרגע האחרון, בשמים התחוללה דרמה לא קטנה של צבעים. נעמדתי בצד הכביש והרמתי עיניים לעבר התופעה המדהימה ששלחה גרורות כתומות וסגולות לאורך הרקיע כמו משיכות מכחול בידיה של ציירת אחוזת דיבוק ומלאת השראה. הטבע מחקה את האומנות, חשבתי לעצמי וכמה מכוניות נעצרו ממש על ידי כדי לחפש בעיניהם מה גורם לאשה אחת לעמוד באמצע החיים עם ידיים עמוסות בקניות ועם מבט מופנה אל על. כשהגעתי הביתה, אמרתי לה: "תביטי בי היטב ותגידי לי מה שונה בי היום". היא סקרה אותי מקצות המגפיים ועד קו החיבור של המצח עם השיער ואמרה לי: "את מאושרת, זה מה ששונה".

מיד לאחר מכן, הלכתי לפגוש את ליאור. הוא טוען שהוא עובד עבור משרד הביטחון בעבודה שהוא לא יכול לדבר עליה. "אלוהים אדירים", אני אומרת לו. "אתה בעצמך רק ילד. איך זה ייתכן שמדינה תטיל כזו מעמסה על ילדיה; להסתובב בחשיכה של החיים, לשמור סודות ולעסוק במשימות ובתככים של זקנים, מדושנים, מסואבים ומטורפים?" הוא מחייך את חיוך השי גאבסו שלו ואומר: "מישהו צריך לשמן את הברגים במכונה, בשביל שאת תוכלי להמשיך לחיות לך בעולם הפיות והערפדים שלך מבלי שתשגיחי במורכבותו של המנגנון ששומר לך על התפאורה המתאימה ועל התפקוד השוטף של אחורי הקלעים".

"ליאור", אני אומרת לו "אתה בעצמך הופך להיות ערפד. הייתי רוצה להיות הפיה הטובה שלך, זו שתטווה מסביבך ענן של קסם אשר יפר את הכישוף השחור שהטיל עלייך צבא ההתקפה לישראל. לך תעשה טרקים בדרום אמריקה או במזרח, כמו ילד טוב צבא ההגנה, גם אם באיחור כרונולוגי של כמה וכמה שנים, או שתצטרף לארגון סיוע לא ממשלתי היכן שהוא בעולם השלישי, לא חשוב מה, העיקר שתבחר לעשות דברים באור ולא באפלה. וכשתבוא שוב השואה, אם תבוא, אתה ואני לא נשכים להרוג אף אחד, אלא נסתתר, נאכל קליפות של תפוחי אדמה ונהייה בסדר.

העיקר שלא נהפוך להיות צמאי דם כמוהם – כמו הערפדים".

וליאור ממהר לענות לי: "מה ההבדל? זו חשיכה וההיא גם כן".