רוקדת עם מילים

(מוקדש לתמיר וסליחה עם הקוראים משמה על המיחזור. המדור בפגרה לצורך שיפוצים בהשראה)

אתמול, בשעה שהייתי משתכשכת בצוותא עם עומרי בג'קוזי, שבאגף המזרחי של חוות השקמים, דיברתי ארוכות עם אריק על עניין הכוונות שלו, הראויות או לא, להגיע לשלום כולל ונורמאליזצייה ביחסי השכנים, ועל המניעים הגלויים והנסתרים שמאחורי הצהרותיו. סיפרתי לאריק איך שפעם החברה הכי טובה שלי הזדיינה ממש כאן, בינות לבועות, עם גלעד, עוד כשהיה הנ"ל נער תיכון גמלוני, חינני ונחבא אל הכלים ולא היה לו מושג ירוק באיים יווניים.

ואריק אמר לי: "את רואה? אצלנו במשפחה אף אחד הוא לא פוני של טריק אחד.

אנחנו מולטי אמורפים וגם קצת אמפיבים ותמיד מגיבים בהתאם לשינויים בתנאים. הרי אחרי שמרגלית המסכנה נהרגה יכולתי לעבור דרך ששת השלבים המוכרים של האבל: הלם, הכחשה, בלבול, כעס, ארגון החיים מחדש וחזרה לשגרה. אבל אני לא כזה. זה לא האופי שלי להתעמק באירועים, להבין את שורשיהם, את ההשלכות שלהם, או אנה הם מובילים, ולכמת את מידת אחריותי להיווצרותם. במקום זה, ישר התמקדתי בהכחשה ובחזרה מיידית לשגרה; הסתכלתי כה וכה כדי להבין את המציאות שנוצרה וננעלתי על לילי, האחות השכולה. היית צריכה לראות אותה, איך שהיא עמדה שם, בעיניים אדומות ושמלת קטיפה שחורה. והיא הייתה כל כך יפה. וידעתי שהיא תטפל בי ובגור ושאנחנו נטפל בה. חוץ מזה, ההכחשה היא לא רק דרך חיים עבורי, אלא קריירה. וכמו שיהודה עמיחי אמר:

ומהי השעה הטובה לזכור?

בצהרי יום,

כשהצל חבוי מתחת לרגלינו

או בין ערביים,

כשהצל מתארך כגעגועים

שאין להם ראשית ולא תכלית,

כמו אלוהים?

והלא אני אריק מלך החיות, אני האור, הצל והגעגועים. ופשוטי העם בעצמם, לא זוכרים מה הם אכלו ביום האתמול. ואת חייבת להפנים ולהבין את ביצת הגידול שבה את שוחה, אחרת יטרוף אותך איזה כריש גדול וצמא דם. וממילא במזרח התיכון, מחוז הבקשיש והגילדות, כולם זונות ואופורטוניסטיים, כולל את בעצמך, אם כי ברמה של טירונית מתחילה, שכן אחרת בוודאי שאפילו איומי אקדח לא היו גורמים לך לרבוץ, מכל הגברים בעולם, דווקא עם עומריקי שלי בג'קוזי."

והוא הוסיף ואמר לי שברומא התנהג כרומאי וגם שלא היה מזיק לי בכלל, אם בעצמי הייתי מנסה לקפוץ על יותר הזדמנויות ולאחוז בהן, בשעה שהן נקרות על דרכי, במקום לשבת בחושך ולשנן אידיאולוגיות צדקניות, שאינן עומדות במבחן של שום מציאות, המוכרת לאדם ולכבשה.

ואני הנהנתי לעברו בהסכמה, ומלבד שלא יסגור לי את הבועות וישליך אותי משם רטובה. ומיד קפצתי על ההזדמנות וביקשתי ממנו עוד חתיכה מהאנטריקוט שעל השולחן ואם אפשר, גם איזו פרוסת עוגה. ואז, עם פה מלא בעיסה הלא כשרה, מסוחררת עד כלות החושים מהשובע שקפץ עלי לפתע, שאלתי אותו אם זה אפשרי שאולי ביבי יוריד את הטלפיים שלו מהשלמת ההכנסה שלי, כי אני ממש ענייה ודווקא סיריל – קרן אור באפלה, ידיד ותיק ואוהד ישראל מוצהר, ישמח ודאי ליישם איזה הליך פינאנסי מסובב דרך מפעל טקסטיל, קרן ידידות, או סוכנות לביטחון ולשלום, בשביל לרפד את החור שנפער בקופה של האמא של ביבי ולעבות את רעמת שיערו, על מנת שיחדל לשאול מהקצוות המפוצלים והחלושים וכדי לשחרר אותי ואת שכמותי מרוע הגזרה. "אנחנו לא בררניים", אמרתי לו, "ואם אין לחם, אז נאכל גם קש, או חברת קש, לא משנה מה, העיקר שישליכו הטייקונים בטובם, משהו לסתום את פיותינו הפעורים. ואם לסיריל יש בעיות תזרים כרגע", הוספתי והתחננתי על נפשם של הקולות העייפים והרעבים, "אז תפנה במטוטא לדודי אפל. מה, המדינה היא לא פרוייקט נדל"ן? היא לא אתר צליינות ותיירות ששווה להשקיע בו מזומנים וטקילין, בעזרתם של מיטב יועצי הממון ותחקירני האינטרנט המוכשרים?"

ואריק נעשה אדום כולו והתנשף לעברי:

"בחיי, את כזאת זונה אופורטוניסטית, קחי ת'רגליים שלך ותעופי לי מהחווה."