רוקדת עם מילים

שלום לכל יקירי, יקירותיי, ידידים, בלוגרים, ומוקירי זכרי, אני רק לשאלה (סתם, נו, קצת דרמה זולה, אני לא הולכת לשום מקום וגם לא הלכתי. היו אילוצים ושאר כהנה וכהנה, אבל התגעגעתי אליכם נורא), סליחה, אבל לא הבנתי, אז הייתה שם תמונה של המחבלת המתאבדת הנאדי ג'ראדת והיא שטה לה בשלווה בתוך בריכה של דם. כן, באמת יופי, אז מה בדיוק הבעיה? אה, אופס, אולי לא רצוי לקרוא לה בשמה, שכן אין די בלהתייחס אליה כאל אדם, כאל ברייה אנושית אשר פשעה את הפשע הנתעב מכל, זה המכיל בקרבו את כל רכיבי המשטמה: אטימות, אכזריות ונקמה. לא. אין זה מספיק וזאת בגלל העובדה שלא כל יום הבנאליות של הרשע, מתגלמת לה לנגד עינינו המשתאות בדמותה של מלאכת מחשבת אנושית ויזואלית, מהמין החלש והפסיבי. נשים יפות וענוגות, כך הורגלנו משחר ההיסטוריה, אמורות לפתות אותנו להתכרבל בחיק חמוקיהן הנחשקים, או לדרבן אותנו לצרוך מוצרים אשר מבטיחים לנו אריכות ימים וחידוש הנעורים, ולא לשמש ככלי להפצת זדון וגרימת הרס וחורבן, שהרי זו, מימים ימימה, שמורה להיות מלאכתם של גברתנים מיוזעים ולא חינניים, אשר נחת זרועם היא אומנותם.

מסתבר שהליברליזם והשיוויוניזם המערבי שלנו עדיין לא התפתחו דיים כדי לאפשר לנו להשלים עם התמונה של יופי, נשיות ועלומים בשליחות כוחנית ורצחנית, שאיננה מבדילה בין המינים. אין מנוס, מוכרחים להפוך אותה לסמל, לא משנה מאיזה צד של המתרס מביטים בה ואם לא נקרא לה בשם, אזי יקל עלינו להפנים את דמותה בתור מדוזה גורגונה, המפלצת המיתולוגית בעלת רעמת שיערות הנחשים המתפתלים, הספונה לה לבטח בתוך גופה החטוב והמתעתע של אשה, או לחילופין, מהעבר השני, לסמן אותה כקדושה טהורה מעונה, אולי שלגיה, אולי ז'אן של אָרק, הלוחמת הבתולה. רק לא אשה. רק לא אחת האדם, הבת של השכנה ממול. לתפוס אותה ככזו, יהיה הרבה יותר קשה מאשר להשלים עם כל גלוריפיקציה או דמוניזציה שנשליך לעבר דמותה, כי מעבר לנקודת המבט השוביניסטית הצרה שבה אנו נגועים, מדובר גם בדיסונאנס קוגניטיבי לשימוש הישרדותי יומיומי. כל אחד וודאי יכול להיזכר במקרה ספציפי שבו, בעת ניתוח בדיעבד של פשע אנושי קשה לעיכול, נוטים רוב האנשים לעשות הזרה למחולל האירוע, על מנת להרחיק את דמותו מאיתנו ומהמקורבים אלינו, אקט אוטומטי שמאפשר לנו להמשיך להתנהל בעולם, נטולי שיתוק מחמת החרדה, שכן, בקרב בני הספיסיס המפלצתי שלנו, אנו מתהלכים. כולנו מימברנה אנושית אחת חיה. בררררר.... כמה מצמרר ומעורר חלחלה.

ובכן, מה הייתה השאלה? אה, כן, כפי שפתחתי בדבריי, תהיתי בעניינה של מה שמה, זו שאין לקרוא בשמה, אשר, כאמור, מוצגת צפה לה בשלווה בתוך נהר של דם עם מוסיקת רקע כלשהי, באיזו תערוכה נידחת בארץ סקנדינבית, רחוקה מהלב ומהעין, ועדיין, אני לא מבינה מה בדיוק יש במיצג המתואר, כדי להביע אמירה אנטי ישראלית, פוגענית. הרי היצירה משקפת דמות מגואלת בדם וזו בדיוק הדרך בה אף אני אזכור את האשה המתועבת הזו, ניאוריאליזם, או מה? אז מה כל כך מרגיז ועוכר שלווה? שמא העובדה שהטבע חנן את הבת זונה בפריבילגיה להיות יפה? ביג פאקינג דיל, הרי זה לא כאילו שיופיה היטיב עם חייה או עם מותה בדרך כלשהי. עובדה, תשאלו את צוות זק"א! ומה היא השיגה עבור בני עמה? מהו מקומה בפנתיאון האלמוות של גיבורי התהילה? מה היא תרמה לאנושות? כלום. האשה הזאת לא השיגה כלום. חוץ מזה, אני מסוגלת לשלוף כאן ועכשיו, הישר מהמותן, שלל היבטים שונים מדוע השלווה המבויימת של שוּטי שוּטי תפלצתי, הים כל כך אדום, יכולה להיתפס דווקא כביטויי מחאה נגד דרכם העקובה מדם של הפלסטינאים לפלס להם פינה לאומית ירוקה, בתוך מדבריות ההיסטוריה, ביחד עם האמירה שיופי חיצוני אינו מעיד על מאום ומעולם לא העיד.

ונניח, רק נניח, שאכן הזוג פיילר, שאחראים לפיסת האומנות השנוייה במחלוקת דנן, היו באמת מספיק אידיוטים על מנת לענוד נזר של קדוּשה מסביב לראשה של הרוצחת הבזויה, האם המחאה האינטליגנטית הנאותה והמתבקשת בתגובה, היא באמת להשתולל באמצע מוזיאון בסטוקהולם, לתלוש כבלים חשמליים ולהשחית ציוד של אחרים? אתמהה. בכל אופן, כבוד השגריר, גם אם זעמך מתבסס על סיבות מוצדקות, אשר משום מה לא השכלתי להבין כראוי מקריאת תיאורי אופייה של היצירה שהקפיצה לך את הפיוזים, הרי שבכל זאת יצאת יותר דביל ומעורר אנטגוניזם מאשר גיבור מיתולוגי נערץ כדוגמת פרסאוס, משמיד הגורגונה וחביב האלים. אבל היי, דונט מיינד מי, הרי גם אנטיגונה היא סוג של גיבורה מיתולוגית, עבור מי שמעריך מאבק חסר פשרות, מן הסוג שאינו טומן בחובו אף אסטרטגיה ואין הוא מוביל לשום הישגים, רק מאבק לשם מאבק ותו לא, ובעצם בכאלו אנחנו כבר ממש מתורגלים ואפילו די מצטיינים בשנים האחרונות.