רוקדת עם מילים

הרגליים שלי קפואות, ההוויה שלי אפופה בתוך ענן ערפילי, מתפתלת חנוקה. אני מניחה את הגרביים שנרטבו מהשלוליות, על גבי הרדיאטור. עוד רגע קט יחדור החום מבעד לכל השכבות הפיזיות שמסתתות את דמותי ואז ודאי גם תירשם הקלה מסוימת בשקע הברומטרי הפנימי. קר לי בנשמה. אני משתוקקת לצאת מתוך הרובע הידוע לשמצה שבו אני מתהלכת לעת חשכה. הארלם של התודעה. הסמטאות שם ריקות מאדם ונורות הרחוב נופצו זה מכבר. תמרורים גדולים בצדי הדרך מסמנים באותיות דפוס מודגשות את אשר אמר אלבר קאמי: "האדם הוא תמיד קורבן של אמיתותיו ומרגע שהכיר בקיומן, לא יוכל להשתחרר מהן".  "מה זה אומר?" אני שואלת אותו, "האם במו ידי אספתי אבנים מצדי הדרך והשלכתי אותם לכיוון ההילות המוארות שמעל עמודי החשמל על מנת לשבור ולהרוס? ומה זה עלה על דעתי?" קאמי שותק בתגובה ואני חושבת קצת ומחליטה שבטח סברתי כי אם אחשיך את המציאות, תיעלם היא לה פתאום ואני אוכל לדמיין אחת אחרת במקומה. "אבל למה להחשיך?" אני מקשה עליו ועל עצמי. "הרי אם כבר אני בוחרת לנקוט בפעולה ולהשקיע מאמץ, אז עדיף בכלל להשתחרר לגמרי, לפרוש כנף וללכת לחפש לי רחוב אחר לגור בו".

הבת של השכנה ממול דופקת בדלת ומבקשת כוס חלב. אני נותנת לה את כל הקרטון. כעבור כמה דקות, שוב דפיקה חרישית ומהוססת, היא באה לבקש ממני שאגיד לה אם העוגה שהיא אפתה כבר מוכנה. אני נכנסת אחריה לבית שלהם. חידלון צונן ועזובה. כמה עצוב. אין שם כמעט רהיטים פרט לשני כיסאות קש שבורים, שולחן מאולתר מלוח דיקט על גבי רגלי נירוסטה ומזרון שמונח על הרצפה. הבן של השכנה שרוע על המזרון, צופה בתמונות המרצדות שבטלוויזיה הזעירה, מבעד למסך כמעט מושלג לחלוטין. בעוני אין שום דבר רומנטי, בשעה שפוגשים בו פנים מול פנים. כל כך קר, לעזאזל. לאחר סקירה מהירה, אני רושמת לעצמי שאין אצלם שום תנור חימום. אני מתמלאת חמלה כלפי שני הילדים, אך האם החמלה שלי איננה מתנשאת וטעונה בשלל דעות קדומות שמעוורות אותי מלחזות בפרטים שחשובים באמת? האם הם זקוקים לרחמיי? הקיסם שנשלף ממעמקיה הלוהטים של העוגה, מורה שהיא מוכנה. יותר טוב שאלך לחפש אצלי, אם יש תנור שאפשר להשאיל להם. עם רחמים הרי אי אפשר לחמם בית, רק את המצפון, כמו מס שפתיים שלא מועיל במאום. הם נראים דווקא די מאושרים היום. הילד פחות, הוא נראה אדיש, שזה למעשה שיפור לעומת הבעת הזעף הרגילה שלו. זעף, שהוא כפי הנראה מוצדק. אבל הילדה כן נראית מאושרת. היא מפזזת מסביב לעוגה שהיא הכינה כמו פייה קטנה עם גומות החן הענקיות ושיער הנחושת המבהיק שלה. תיכף בוודאי הם יאכלו אותה, את עוגת השוקולד המעט שרופה. הישר מהתבנית הם יאכלו אותה. אולי עם כף, עם מזלג או עם כפית, כי כל הצלחות שלהם מונחות בערמה מלוכלכת בכיור.

פתאום הסמטאות המוזנחות והבולווארים המעופשים שלי, נחווים כמו שכונת פאר משובצת בגנים בוטאניים, חנויות מעצבים ואתרי ספא. אלבר קאמי טעה. קל מאוד להשתחרר מהתפיסות שמשמשות תפאורה להצגה הגדולה של המציאות. כל שנדרש הוא טריגר חיצוני או פנימי שיהפוך את סקאלת המידות ואת נקודות המבט שמונחות עליה, על פיהן. "כל העולם במה", מצהיר ווילי שייקספיר בסיפוק מנבכי מוחי, גורם למאקסי ג'ז מחסרי האמונה (Faithless) להשיב לו בחיוך: "כל העולם רחבת ריקודים והדי ג'יי הוא אלוהים". "תסתמו שניכם!" אני מהסה אותם בחוסר סבלנות. "אתם מפריעים לי להתרכז בילדים של השכנה". אני נזכרת שראיתי שם כמה פעמים את העובדת הסוציאלית. אני מכירה אותה, עבדנו ביחד לפני כמה חודשים בתוכנית להעשרת ילדים עם קשיי למידה משכבות נחשלות ורציתי לשאול אותה כבר אז על השכנה הזאת שלי ועל הילדים, אבל חששתי שזו חדירה לתחום שהוא אינו מענייני. אני חושבת שאפילו הוציאו את הילדים מהבית אז, למשך תקופה קצרה, מקסימום לעשרה שבועות, לא יותר. ואז פתאום הם חזרו, כאילו מעולם לא נעדרו. כשהם חזרו שאלתי את הילדה הג'ינג'ית המדהימה עם גומות החן העמוקות, מה שלומה ואיפה היא נעלמה לי? מיד לאחר שהיא נחלצה מהחיבוק העוטף שלי בעיניים מושפלות מעט ולחיים אדומות היא השיבה לי באלגנטיות מתחמקת שהם היו פה כל הזמן. ליטפתי לה את השערות ולא שאלתי יותר כלום בנושא.

כיצד מסייעים לאדם במצוקה, מבלי להתעליין עליו ולערבל לכאוס מוחלט, את שארית הסדר שבעולמו? האם באמת יהיה יותר טוב לילדים הללו, לשהות רחוק מאמם המזניחה? לא יודעת. היא אוהבת אותם מאוד והם אותה, רואים, אבל היא קצת מטורפת, תמיד היא מניחה שמבקשים להתנכל לה ולפיכך היא בנתה חומה בצורה של ניתוק בין הילדים ועצמה לבין שאר היקום. אני משערת שהיא עברה מסלולים בחיים שהכשירו אותה להרגיש ככה כלפי כל בני האדם, מבלי לדעת להבחין מי רוצה בטובתה ומי לא. אבל מה אשמים הילדים (ולמה, שוב, אין אף אבא בתמונה?) ומי קבע שהחסכים החיצוניים הנראים לעין, הם אלו שבאמת זועקים לגיוסה של משלחת הצלה? אולי באמת יש להם את כל מה שצריך, פרט לרהיטים, טלוויזיה ותנור? הלוואי. קשה לי להאמין בזה, למרות שללא ספק היה מתאים לי לחשוב כי כך הוא, בשביל שאני ומצפוני נישן טוב יותר בלילה.

רגע, מצאתי תנור. אני אלך לשאול אותם אם הם רוצים אותו.

הלכתי. הם לא פתחו לי את הדלת אפילו שקראתי בשמותיהם. בא לי להכות את האמא הזאת שמשאירה את שני ילדיה ביום כה קר, בלי תנורים להתחמם. וג'ון לוק מזמזם לי עכשיו שאלה בפינה השמאלית של ההכרה: "היכן יימצא האיש שבידיו ההוכחות שאין לערערן לאמיתותו של כל מה שהוא מאמין בו, או לשקריותו של כל מה שהוא פוסל, או האיש שיוכל לומר כי בחן עד תום את כל השקפותיו ואת כל השקפות זולתו?" "לא יודעת, לוק", אני עונה לו, "לא עכשיו. אני לא מצליחה להפעיל לוגיקה פילוסופית ו/או שכל מוסרי ישר כשרק קיר דק חוצץ ביני לבין ילדים שקר להם. מצטערת."

אני שומעת קולות של צעדים בחדר המדרגות. אה, הם פשוט לא היו כאן. כנראה יצאו לקניות ובגלל זה הם לא פתחו לי את הדלת.

יצאתי אליהם והילדה הראתה לי בחיוך: "תראי, קנינו מטריה". "תתחדשו", אמרתי לה ושאלתי אולי הם רוצים תנור, כי במקרה בדיוק עשיתי סדר (נגיד ש...) ומצאתי אחד מיותר. החיוך העולץ שלה על רכישתה החדשה נמוג והיא ענתה לי: "לא יודעת, אני צריכה לשאול את אמא. לא יכולה להכניס דברים הביתה בלי הרשות שלה". "את בטוחה?" שאלתי, "זה תנור קטן כזה של ספיראלות, לא משהו רציני". "בסדר", היא הנהנה לעברי "כשאמא תחזור, אני אגיד לה". היא לא תגיד לה. חשבתי בלב ובקול רם שאלתי: "איך אתם מחממים את הבית?" כולי  תקווה שאולי בחדרים הפנימיים קיימים עזרי הסקה שנסתרו מעיני. היא החזירה לי חיוך עתיר גומות שבכוחו לחמם ולהאיר שלושה רחובות מקבילים ואמרה: "מתכסים בשמיכות". בקטע הזה, אני מודה, קצת נעלמו לי המילים והיא נצלה את רגע השתיקה בשביל לנופף לי לשלום ולהיעלם מאחורי הדלת של ביתם. בהיתי עוד כמה שניות בדלת הסגורה וחזרתי למבצרי החמים על מנת לתעד ולספר.

אני יושבת כאן מול מסך המחשב. בחוץ גשום, קר ואפור ומארווין גיי שר לי: "אין הר שהוא גבוה מדי, אין גיא נמוך ואין נהר שהוא רחב מדי".  ואני עונה לו: "אולי על ענן מספר תשע, איפה שאתה שוכן עכשיו,  אין, אבל כאן, על פני האדמה, אפילו קיר דק הוא לפעמים בלתי עביר, ממש כמו חומה".