רוקדת עם מילים

כעיוורת אני, בהכחשה. אני דמוקוקוס המשורר הסומא שבאודיסאה של הומרוס. ופתאום היא מופיעה, המומחית לכאב, מתנהגת כמו אודיסאוס בכבודו ובעצמו, פוקדת עלי לשורר את סיפור מלחמת תשע השנים בטרוייה, כיצד החלה וכיצד הסתיימה בעקבות נקיטתו של המהלך הטאקטי הכי מפורסם בעולם. אני לא רוצה לספר, לא מעוניינת לשורר, רוצה להצטנף לכדי צורת כדור בלתי נראה בפינה החשוכה והמרוחקת ביותר ביקום. רוצה שמישהו יגיע לשם במקרה עם פנס וציוד לטיפוס הרים ויציל אותי, חסרת הכרה, ישא אותי על כפיו ויביא אותי אל המומחים הכי משובחים בעולם ואני לא אצטרך לעשות כלום. אהיה פסיבית כאהבת נפשי ולא אתחייב לבחור בחיים. הם כבר יבחרו בשבילי כשאהפוך לפרויקט הכי יוקרתי ומעניין עבורם, מהסוג שאפשר לפרסם עליו מאמרים ב"נייצ'ר" וב"סאיינטיפיק אמריקן". ואז, רק לאחר שהם יסיימו איתי ואהיה מתוקנת מכל הכיוונים, אם לא מתה לחלוטין, רק אז אני מוכנה לשאול את עצמי את השאלה הגרעינית שבבסיס כל המבנים והתהליכים: "להיות, או לא להיות?"

אני יושבת אצל שולחנה. הבית שלה כל כך מסודר, החיים שלה כה מוצלחים, הקריירה שלה מזהירה ויש לה את החדות ואת תעצומות הידע והנפש לדעת מה טוב עבור האחרים. והיא באמת יודעת. לא הכל, כמובן שלא, אבל הרבה היא יודעת. היא אכן אשה חדה כתער וגם נדיבה. אני מדמיינת איך זה להיות היא, ללא אזורים חשוכים מוכי אפלה בביוגראפיה, כאלו אשר נזקקים לעיצוב מחודש בכל פעם, בהתאם למעמד, לנסיבות ולמאזינים שבפניהם הם נפרשים. אני משתעשעת בהדמיית תודעה כמו זו שהיא אוחזת בקרבה, מבלי שקיים הצורך המתמיד לעסוק בשאלה הבסיסית ביותר. אצלה זה מובן מאליו; להיות, ברור שלהיות ואפילו לעשות, כל התלבטות מסתכמת עם התהיות בדבר האיך, המה וסדרי העדיפויות. כל כך הרבה היא יודעת, מסתכלת על מילים ארוכות ומשונות ועל ערכים מספריים ומתרגמת אותם לחוויות יומיומיות של תחושה. האם באמת יכולתי להיות היא, אלמלא הזה וההוא? לעולם לא אדע.

את הידע שלה היא חולקת עם הזולת. במקרה הזה, איתי. את כל המידע היא פולטת ברצף, כמו פלט דאטה ממערכת ממוחשבת מרכזית מסועפת שמקשרת בין מחלקות תפקוד רבות. היא מתרגמת חוויות יומיומיות של תחושה, למילים מורכבות ומשונות ולערכים מספריים. מישהו אחר וודאי היה מאושר לנוכח הבהירות שבאמירותיה: עלייך לעשות כך וגם כך, ואילו אני, מיד רק מהרהרת שכל העשייה הזו מיועדת רק למי שכבר פתר את חידת המלט המפורסמת. לא אני. אני רק דמוקוקוס המשורר הסומא. "תעזבי אותי, אני עיוורת, אני בהכחשה", מהדהדת בתוכי זעקה ומיד גם מפעם הספק שמא במו ידי ובכוונה תחילה, פתחתי את שערי העיר לסוס העץ הגדול מכיל הכליה, בכדי שלא אאלץ להתחבט בסוגיית הסוגיות. האם יש מימד ביניים בין להיות ללא להיות? אם כן, בו אני בוחרת.

היא מראה לי תמונות מסין ומטיבט, הנה ארץ השנגרי – לה ואני רוצה לתפוס לה בחוזקה את האצבע המורה, זו שמטיילת על התצלומים ולהגיד לה: "את יודעת, לא תמיד הייתי ככה. פעם גם אני טיילתי במחוזות השנגרי – לה, גן העדן האבוד ששוכן בתוך כל נשמה חיה. הייתי נזיר בגלימה כתומה, הייתי גנים תלויים ומקדשים מעוטרים בזהב, הייתי העיר האסורה. זה רק עכשיו, מאז שהטרוייאנים פלשו וניצחו, שאני שוק מזון מסריח בסמטאות העממיות, עם פירות ים בלתי מזוהים ועם קרבות של צרצרים מבוייתים." היא חושבת שהיא תוכל לעזור לי. היא מבינה סיבות ותוצאות, תחלואים ורפואות, אבל היא בכלל לא מסוגלת לזהות את העיוורון היזום שלי ואת החומה הסינית שבניתי בין הידע שלה, לבין הרצון שלי לחיות. "מה קרה?" היא שואלת אותי, "כלום", אני עונה, "כנראה נכנס לי משהו בעין", מעניין אם היא יודעת שאני בוכה עכשיו את העובדה שבא לי להצטנף ככדור בפינה החשוכה והמרוחקת ביותר של היקום. מעניין אם יש לה פנס וציוד לטיפוס על הרים. אני חושבת שלא. אני בוחרת בשינה.