הושט היד וגע בו. הקילימנג'ארו המושלג האהוב שלי והרי המריבה שמסביבו, נראים קרובים מתמיד. בחיים לא ראיתי אותו כל כך צחור ובהיר, שמלתו הלבנה יורדת כמעט עד לתחתית מרגלותיו הירוקים שבעמק. אולי מעולם לא הסתכלתי כמו שעכשיו, וייתכן פשוט שהאוויר צלול באופן מיוחד היום, כך שהמולוקולות שלו הפכו לשקופות יותר. הנה הר דוב, ניצב נכחה, אדיש לאירועי היום ולמדקרת הכאב ששמו מעורר באנשים שכולים ואחרים.
האחות בקופת חולים לא מצליחה לאתר וורידים.
"הם מפחדים", אני אומרת לה. "צריך לחמם אותם, לשדל אותם בסבלנות, כדי שלא יחושו מאויימים." היא נלחצת, בחוץ נערמים אנשים כמו בתור לחלוקת נקניקים בברית המועצות של פעם. "תני לי", אני אומרת לה, "אני יודעת כיצד לדבר עם האיברים הפנימיים שלי. הם מכירים את גוון קולי כבר מזה שנים ושיתוף הפעולה בינינו מתקיים בעירבון מוגבל, ברמה כזו או אחרת, עוד משחר ילדותי", אבל לא. היא מתעקשת שאין זה מקובל. בעולם שלה יש סדר ואדמיניסטראציה וכל אחד אמור למלא את תפקידו ותו לא. אני אדם בוגר, לעזאזל, אני חושבת, אם אני מבקשת לדחוף מחט לתוך עצמי במקום שאשה אחרת תדקור אותי לשווא ותותיר בי סימנים סגולים שחורים, כשל נרקומן מוכה גורל, עליה להישמע לי. אני אחראית לגופי. גופי הוא מבצרי. פתאום אני נזכרת בזמנים שהבת שלי הייתה קטנה והייתה מבקשת לנעול סנדלים וללבוש חולצת טריקו דווקא ביום סערה סגרירי. היא הייתה עומדת שם, זעירה וזקופת קומה, מאומנת בקושי בנפתולי השפה ומכריזה: "את לא מחליטה עליי ועל הגוף שלי", אהבתי כשהיא הייתה אומרת לי את הדברים האלו, זה עורר בי גאווה וחיוך, וגרם לי לאתגר את עצמי להיות תמיד משכנעת דיי ומוצדקת, על מנת שלא אצטרך להפעיל עליה שררה לעולם, אלא רק להיות שם בשביל לסייע לה לבחור באופציה העדיפה ביותר.
הנהג שמסיע אותי לעבודה לא מבין למה אני מתעקשת לשבת ולהמתין לבואו על אבני המדרכה הקרות. "כמו איזו קבצנית", הוא יאמר וגם: "יש תחנת אוטובוס בהמשך הכביש, במרחק שלושים מטרים מהיכן שאת רובצת, שם יהיה לך יותר נעים ולא כל נוסעי המכוניות החולפות ילטשו בך מבטים". "לא איכפת לי מהמבטים", אני אומרת לו "אני אוהבת מבטים ומהתחנה לא רואים את הקילימנג'ארו. חוץ מזה, זה עושה לי נעים לשבת סתם כך מול התנועה ולראות את הגלגלים מסתובבים". הוא בוהה בי בחוסר הבנה ומטלטל את ראשו: "קילימנג'ארו? גלגלים? את חיה בסרט, או מה?" "החרמון", אני מבארת לו "ואת עניין הגלגלים אמרו כבר קודם לפני, לא משנה".
הוא מהנהן, עיניו צמודות לפגוש המכונית שמלפניו וממלמל: "אהה", ממשיך לחשוב שאני בחורה מאוד מוזרה ושהוא יודע טוב יותר ממני מה טוב עבורי. לא איכפת לי, שיחשוב. טוב לי להיות חיה וחופשייה לבחור את הדברים הקטנים שעושים לי נעים.
יום עצוב היה אתמול, יום ניצחונם של האינטרסים היותר אפלים שפועלים מתחת לפני השטח של הנורמליזציה הקיומית. שלטונם של המוות, הסחר ברגשות והאלימות השתררו על פני הארץ והטילו ענן כבד. שנאתי את העולם אתמול ובמיוחד את המזרח התיכון החשוך הזה, שבו אנשים רגילים מנסים לחיות את חייהם הרגילים ולהיזון מרגעי חסד פה ושם, אך המפגש היומיומי עם הזעם והזוהמה מתנפץ בפרצופם ללא הרף כמטוטלת שבוחרת באקראי את קורבנותיה.
טורפי הנבלות כבר מפזזים על עצמות השיירים, גומעים מהדם ומהדמעות והנשרים שרים לי:
מראות על התקרות
השמפניה הורודה בקרח
והיא אמרה:
"כולנו כאן אסירים של התחבולות שבראנו"
ובלשכתו של השליט,
הם נאספים אל המשתה
דוקרים עם סכיני הפלדה שלהם
אך אינם מסוגלים לחסל את חיית הטרף.
הדבר האחרון הזכור לי הוא
שרצתי לעבר הדלת,
הייתי חייבת למצוא פתח שישיב אותי
אל המקום בו הייתי קודם לכן.
"תירגעי", אמר עובד משמרת הלילה
אנחנו מתוכנתים לקלוט ולקבל
"את יכולה להסדיר את עזיבתך בכל עת
אך לעולם לא תוכלי לצאת".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
