רוקדת עם מילים

"אל תתכחשי להליקופטר", היה כתוב על גב התצלום הקטן שלו, זה שהוא נתן לה ביום שהלך. היא קראה את המשפט הלוך וקרוא ולא השכילה להבין את המשמעות. ניסתה לגלגל זיכרונות משותפים לאחור, כשם שגוללים גלגל של סרט קולנוע, לבחון שמא אולי קיים איזה מסוק בעברם המשותף, משהו ממשי, אולי אפאצ'י, בל 205, יסעור, אנפה, קוברה או אחר, אולי בצורת קוד סודי אינטימי, אשר זר לא יבין, ביטוי שבא לתאר חוויה חד פעמית, בלתי נשכחת, מתוך ספריית הרשמים המאוחדת שלהם, אך לא הצליחה להעלות בחכתה מאום. אין מנוס, חשבה, היא תיאלץ להתקשר אליו על מנת לברר את הסוגיה. לא אשה כמוה תוכל לסבול את חוסר הוודאות, אם כי ייתכן שבדיוק לזאת התכוון המשורר. הוא רוצה שהיא תתקשר. הרי הוא מכיר אותה ויודע שככל שמידת הכמיהה שלה למשהו או למישהו מתעצמת, כך גם, בהתאמה, היא תגביר את רמת מבחני הסיבולת וההימנעות שהיא מכתיבה לעצמה. פריקית של שליטה עצמית שכמותה. רק להט הסקרנות לבדו מסוגל להביס בנוק אאוט את תאוות השליטה שלה.

כשהייתה קטנה, תמיד בשעה שהייתה מסרבת לפקודותיהם ולמרותם של המבוגרים, תופעה שהייתה מתרחשת רבות, חדשות לבקרים, אבא שלה היה שואל אותה אם יש לה דלקת בשרירי הרצון. אומנם מאז ימי ילדותה הרחוקים כבר זרמו מאות אלפי קו"בים של מי ביבים מן הירקון אל הים, אך איכשהו, בכל זאת, נטמעו בתודעתה לעד, הדימוי של כוח הרצון המורכב כולו מפקעת של שרירים וגידים ארוגים אלו באלו, והאמונה התמימה כי ניתן לאמן את הפקעת המשורגת הזו בעזרת התרגול הנכון, על מנת להגיע להישגים מרשימים. אילו היו מכוננים אולימפיאדה של הנפש באיזה שהוא מקום על הפלנטה, היא הייתה משתתפת בה. את האירוע היו מכנים בוודאי המנטליאדה, שם היו מתחרים מיטב הספורטאים במקצועות כמו: הדיפת כדור אמפתיה, קפיצת אסוציאציות לאורך, לרוחק, משולשת ועם מוט, מרתון מאוויים, היאבקות באינטואיציה, החלקה על היגון, הרמת סוגיות כבדות משקל, טורניר יהירות לזוגות וליחידים, שייט אינסטינקטים,  וכיוצא באלו. כמובן שהיא הייתה מצטרפת אז לנבחרת הייצוגית של ארץ מולדתה ומנסה לטעון לאליפות ולמדליות רבות ככל האפשר בתחום כבישת היצר בסגנון חופשי. הייתה לוקחת לה מאמן מזרח אירופאי וסטרואידים בלתי ניתנים לאיתור, הישר ממעבדות השטאזי, ומשפרת את הישגיה לתפארת, כדי לזכות בתואר הנחשק ובכבוד הראוי.

נצח של ימים רבים היא הצליחה להתאפק, מנסה לפתור את החידה בכוחות עצמה, עד שלבסוף נשברה וחייגה בהיסוס את הספרות של מספר הטלפון שלו. קולו המוכר והקטיפתי מהצד השני של השפופרת, נשמע מרוחק ומוסט מעט מאפיק תשומת הלב המרכזי. היא דמיינה אותו אוחז בשעון סטופר ענקי, לוחץ על הכפתור האדום של העצירה מיד ברגע שאימת כי היא זו המתקשרת. שלושים ושבעה יום, עשר שעות, עשרים וחמש דקות, תשע שניות ושש עשיריות השנייה. ההייתה זו אנחת התפעלות שבקעה מגרונו, בזכות העובדה שהיא שברה לנגד אוזניו את השיא העולמי, או שמא היה זה אך קול שחרורו של העשן הכחלחל מהסיגריה האחוזה בין שפתיו החמות למגע?

"זו את". הוא קבע בסיפוק. "ידעתי שבסוף תתקשרי לשאול על עניין ההליקופטר". "כן", היא ענתה לו ומיהרה להוסיף, קולה מדגים אורך גל של כניעה לחוסר הידיעה: "הדבר נסתר לחלוטין מבינתי". "מה שלומך?" הוא שאל אותה ברכות ובחיבה, "אני טובה", השיבה לו "ואתה?" "בסדר. מתגעגע אלייך. חושב עלייך המון." "כן, גם אני." שתיקה. כל האיפוק המתועב הזה מבחוץ, ומבפנים, הלב שלה נפרס לנתחים זעירים, שקורסים אל תוך עצמם ומדממים גושים שלמים של פלנטות מוחמצות. "נו?" היא שאלה "נו, מה?" הוא ענה. יופי, חשבה, משחקים במסירות (במלעיל) "מה בעניין ההליקופטר?" היא לא וויתרה. "אה, זה", קולו התחספס פתאום והצטרד. הפוגה קלה. ברקע נשמעו רחשים של שיעול עמום. הוא בטח הניח יד על הפומית, כדי לא להחריש את אוזנייה. כמה מתחשב מצדו וכמה היא עדיין אוהבת אותו.

"את מכירה את התמונות האלו מהטלוויזיה?" הוא שאל, "שמראות ערים נוכריות בשיטפון, עם מכוניות המשייטות להן בזרם השוצף ובתים שרק קצות גגותיהם מבצבצים מעל פני המים?" היא קמטה את מצחה, עצמה את עיניה ושרבבה שפתיה לתנוחת פרצוף חושב, מנסה להבין את ההקשר. "כן?" דרבנה אותו להמשיך, בסיועו של צליל סימן השאלה, "ובכן", הוא אמר, "תמיד ניתן לחזות שם בדמויות של יצורי אנוש זעירים, ואני מתכוון זעירים בהשוואה לקנה המידה של האסון בו הם אפופים מכל עבר. הם עומדים להם בראש הגג של מה שהיה ביתם או מכוניתם ומנופפים ידיים בפראות לעבר המסוק של אנשי היחידות המיוחדות הבא להושיעם," "אם אתה אומר", עודדה אותו בדרכה הנון שלאנטית והוא המשיך: "לפעמים, וזהו תרחיש שחוזר על עצמו לא מעט, יהיה שם חכמולוג אחד שיסמן לכוחות ההצלה לחזור ולאסוף אותו אחר כך, אחרי כולם, כדי לתת לו עוד פיסת שהות לנסות להציל את המכונית שלו ולהביאה בכוחות עצמו אל חוף מבטחים, או לחלץ עוד כמה אביזרים מקנייניו היקרים עלי אדמות. לא פעם קורה שאותם האומללים, בישי המזל, מאחרים את הזדמנותם האחרונה להיוושע ונמצאים טבועים מאוחר יותר, בחברתם המלבבת של אותם החפצים בהם התעקשו להיאחז בשארית כוחותיהם, במקום להודות בכך שהללו הפכו זה מכבר לבלתי רלוונטיים, עקב המאורעות שפקדו אותם". היא שתקה והוא המשיך: "רציתי רק להגיד לך שלא תתכחשי להליקופטר בפעם הראשונה שהוא מגיע, כי זו עלולה להיות הפעם האחרונה שתוכלי לקפוץ עליו מהחבל המושט אלייך".

היא חייכה אליו מבלי שהוא יכול היה לראות או לדעת שחייכה, ואמרה לו: "השיטפון והמבול כבר מאחוריי. כעת דווקא הצימאון והצחיחות הם אלו שמדאיגים אותי." "זה לא משנה", הוא אמר, "צחיחות ושיטפון הם בכלל לא הפכים בתוך האנלוגיה שניסחתי". "יקירי," היא אמרה  לו ברוך סמיך ובאהבה יתרה, " גם במסגרת הגבולות של האנלוגיה שלך, הכל תלוי בנפשות הפועלות ובהיסטוריה שהן מכילות בקרבן, שכן, למשל, אי אפשר לגרום לפלסטינאי החרד לנפשו ולגופו, להאמין שההזדמנות שלו להינצל, תגיע דווקא מן האפאצ'י שמרחף מעל ראשו". שניהם השתתקו. שעון העצר כבר החל לתקתק ביניהם ולמדוד שיאי עולם חדשים במרוץ השליחים של הניתוק למרחקים ארוכים.

(הערת שוליים: זה האחרון, בינתיים, לענייני כוחות סיוע ומשלחות הצלה. כלומר, בטח לפחות עד לפעם הבאה)