הסיגריה הראשונה של הבוקר ממלאה את ראשי במעין נסורת לבנה דקיקה, שמיתרגמת על ידי מכונת הקידוד המשוכללת של גופי לתחושה של סחרחורת קלה, הרגשה נעימה שנבראת באזור העיניים והמצח ומצייתת לחוקי הכבידה כשהיא נכנסת לתהליך חיתחות ויורדת כלפי מטה לעבר החלקים התחתונים של הגוף. מזל שאני יושבת. אם הייתי מתרוממת ממקומי עכשיו, היה כל עולמי נצבע באחת לאפור מעושן בגוונים של בלק אאוט. "אני אעוף כמו נשר. אעוף אל הים. אני אעוף כמו נשר ואתן לנשמתי שתשא אותי הישר אל העתיד", שר כלב הים ברדיו.
מה שאביבה כתבה על משק אוטרקי לא יוצא לי מהראש. אני מדמיינת אותי כמו משק משגשג ואוטונומי הדואג לכל צרכיו, אך מבקש לקיים חיי קהילייה שיתופית של סחר חליפין רעיוני/חברתי עם המשקים העצמאיים השוכנים לצדו. האם מרגע שכוננו את קהילת הברטר הערכי שלנו, שוב אין אנחנו עונים להגדרה של משקים אוטרקיים? האם באמת אין אדם שהוא אי, עם מזח לנוחות הגעתן של ספינות טיול מאיים אחרים? לעזאזל עם כל ההגדרות הללו, אני חושבת, ותוהה אם אנשים אמורים להיות מסוגלים לחבור זה לזה שלא על מנת למלא צרכים. וכי לא ניתן לכונן שום סוג של מערכת יחסים מבלי להתבסס על חסכים ועל הכמיהה האוטומטית למלאם על ידי השימוש באנשים אחרים?
כשהבת שלי הייתה קטנה, היא שאלה אותי פעם: "אמא, איך בני האדם לומדים לאהוב?" אמרתי לה: "הכל מתחיל אצל תינוק בן יומו, שאך זה עתה הפציע לעולם מתוך מקום שבו לא חווה אף תחושה של חוסר. פתאום מרגיש התינוק, לראשונה בחייו הקצרים, מין כאב לא נעים של ריקנות באזור הבטן. הוא לא מבין את התחושה. אין לו מושג מאיפה היא מגיעה ואיך מעלימים אותה. הוא מתחיל לבכות. מיד מתקרבת אליו דמות מטושטשת ומאכילה אותו, גורמת לחוסר הנעימות להתפוגג מגופו עד לפעם הבאה. תחושת ההקלה שמלווה את האקט, נחרטת בנפשו הרכה של התינוק לעד ביחד עם ריחה, עם גוון קולה ועם שאר האפיונים של הדמות המקלה על סבלו. לאט, לאט הוא מפתח רגשות של כמיהה, אמון ואהבה כלפי אותה הדמות, שכן בתפיסתו היא מתויגת כזוּ אשר בידה להביא מזור למכאוביו ולחסכיו. כך לומדים התינוקות לאהוב בהתחלה. משם, מתפתח הרגש גם לתחומים אחרים של כמיהה לסיפוק ומופנה כלפי אנשים אחרים שיש ביכולתם לשאת באמתחתם את המענה לאותם הכיסופים. מאוחר יותר יגלה אותו התינוק, שגם סיפוק מאווייהם של אחרים, טומן בחובו שכר של סיפוק אישי עבורו".
"את אומרת לי שאהבה נובעת תמיד מצורך, זה מה שאת אומרת לי?" היא המשיכה לשאול ואני עניתי לה בהיסוס: "תראי, אני לא סגורה על זה במאה אחוז, אבל נדמה לי שאם מזקקים כל סוג של אהבה לתמצית הכי בסיסית של מרכיביה, נותרים תמיד בסוף עם משקע שמורכב מחלקיקים של צורך כזה או אחר". "ומה עם אהבה ללא תנאים, כמו שאת אוהבת אותי?" היא שאלה. "טוב", אמרתי לה, " את כזאת מדהימה, רק הזכות לבדה של להתנהל לצידך ביקום, מייצרת אוקיאנוסים אינסופיים של סיפוק מאוויים ואהבה שאין גבול לאופקיה." "ואם לא הייתי מדהימה?" היא התעקשה, "ממממ..." גמגמתי מעט, "קשה לי לענות תשובה על מצב שאני אפילו לא מצליחה לדמיין", היא הנהנה בהסכמה ופנתה בסיפוק לענייניה שברומו של עולם ואני נותרתי להרהר בסוגיה: האם באמת בני האדם מסוגלים לאהוב מבלי להזדקק ומבלי שיזדקקו להם?
ג'ו רוז, גיבור הספר "אהבה עיקשת", שאני קוראת עכשיו, נסע לרכוש אקדח. הפסקתי לקרוא כדי למתוח עוד קצת את קץ העונג, בטרם שאגיע לסוף הספר. אני מציירת בעיני רוחי כמה התרחשויות שונות שהמהלך הזה של ג'ו עשוי לגרור. איאן מקיואן עושה לי מניפולציות מדהימות על התודעה, גורם לי לחשוב שהמוח שלי סתם מטייל לו ללא מטרה, בעקבות משפט כזה או אחר ומראה לי מאוחר יותר, בהמשך, ששוטטתי בהגיגיי בדיוק להיכן שהוא התכוון שאשוטט. נפלא. פעם קראתי היכן שהוא (כנראה אצל אוספנסקי השוטח את משנתו של גורדייף) שיש שני סוגים של אומנות. האחת דמוקראטית, כזו שמותירה את זכות בחירת התגובה וצורת ההבנה בעיניו של המתבונן, בהתאם לסך הרשמים שהוא מכיל בקרבו ובהתחשב במקום ובזמן שבהם הוא נמצא. השנייה, היא אומנות דטרמיניסטית, כזו שמנווטת כל סוג של תודעה אנושית לעבר אותם מחוזות קבועים ומוגדרים מראש, מבלי שתוסט על ידי ההשפעה של התקופה ההיסטורית לה שייך המתבונן או סוג האדם שהנו. נדמה לי שגורדייף (אם אכן היה זה הוא) כינה זאת אומנות מתמטית.
מעניין אם, כמו באומנות המתמטית, ניתן לגרום לאדם אחר שיזדקק לך ויאמין שהוא אוהב אותך, על פי נוסחאות מדויקות ומומחזות מראש. יש כל מיני ספרי חוקים שנכתבו בנושא, ספרים שאני מוצאת די נלעגים ועצובים. אני חושבת שאפילו אם הייתה דרך לנווט אנשים לאהוב אותי, הייתי בוחרת שלא לדעת אותה. אני בהחלט מעדיפה להשאיר את הקסם הזה על כנו כשם שהוא, לפחות מתחת לקו פני המים של תת המודע, אותו הנס המסתורי שמושך אנשים מסוימים למעגל הקרוב אלייך ולא אנשים אחרים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
