רוקדת עם מילים

כאן, מעל במה זאת, אני מבקשת לנצל הזדמנות בשביל לפנות בתחנונים אל תת המודע שלי ולומר: אם אתה מעוניין לספר לי משהו, בבקשה ממך, עובד מסור ויקר שלי, אנא נסח את המסר ביתר בהירות ובפשטות, כדי שאוכל להבין על מה בשם הקוסמוס אתה מדבר ובמטוטא ממך, נא לא לערב אבות קדמוניים ומטאפורות מופרזות, מהסוג שמעלים את הפואנטה היטב, תחת צל כנפיהן הרחבות, בסדר? תודה רבה. אני מאוד אעריך כל סוג של שיתוף פעולה עתידי בינינו. בברכת המשך יחסים פוריים, שלך לנצח, שפחתך הנאמנה.

ראיתי אתמול בלילה סרט על טד בנדי שהופק בהולמארק (נו, אז אין לי חיים, תתבעו אותי) על פי ספרה של אן רול "הזר שלצדי". הכרתי קודם לכן, במעומעם, את הסיפור של טד בנדי, אבל איכשהו שייכתי את הסיום של כל הסאגה שלו לזמנים שלפני הולדתי, או, לפחות, בטרם שנהייתי קוראת עיתונים. בכלל לא זכרתי שהוא הוצא להורג רק ב- 1989, על פשעים שהוא ביצע לכל אורך שנות השבעים. אן רול, הסופרת, הייתה חברתו מזה שנים של בנדי, הם עבדו ביחד במוקד סיוע טלפוני לנוער במצוקה והצילו לא מעט נפשות מהתאבדות וממשא סבל הבדידות. רול, שוטרת לשעבר ואם חד הורית לילדה בגיל העשרה, הייתה עיתונאית לנושאים פליליים וסופרת של ספרי פשע, שעבדה בצמוד למשטרה בעת שהחלו הרציחות. הוצאת ספרים סגרה איתה על חוזה לכתיבת הספר אודות הרוצח הסדרתי ואנס הנערות, עוד קודם שנודע כי מדובר בטיאודור בנדי, ידידה ומכרה מזה שנים.

ג'ונתן פינקוס, ראש המחלקה הנוירולוגית בבית החולים בוושינגטון ופרופסור בבית הספר לרפואה של ג'ורג'טאון, טען בספרו, לאחר מחקר של 25 שנה ותחקורם של 150 רוצחים, כי שלושה מאפיינים מצטלבים לשם יצירתו של רוצח: מחלת נפש, נזק נוירולוגי – בעיקר בחלק הקדמי של המוח, והיסטוריה של התעללות בילדות. התיאוריה שלו גורסת שרוב האנשים האלימים אוחזים בשלושת המאפיינים הנ"ל, או לפחות בשניים מהם. מוח הפועל כשורה מאומן לשלוט בדחף לאלימות, אולם יכולת שליטה זו מתערערת במצב שבו שלושת המרכיבים הללו חוברים זה לזה ומשבשים באדם את היכולת לחוש, מעבר לידיעה גרידא, את ההבדל בין טוב לרע, אותו זן של הבחנה שניתן לכנותו: תחושות מוסריות נורמטיביות, כפי שהגדירה אותם החברה. אני לא מבינה גדולה בנבכי נפש האדם, אך האם מחלת נפש היא לא תוצא ערטילאי שהרפואה המודרנית הגדירה על מנת לתאר את המפגש בין נזק נוירולוגי להיסטוריה של התעללות?

ג'ונתן פינקוס התייחס בראיון שנתן, בין השאר, גם לרוצחים שאותם הוא לא בדק באופן אישי, כמו: טימוטי מקווי, אדולף היטלר וטד בנדי. על טימוטי מקווי, שהיה אחראי לפיצוץ באוקלוהומה סיטי, בו נהרגו 168 בני אדם, הוא אמר: "הוא היה פרנואיד. הוא חשב שהממשלה היא נגד הציבור ונגדו. הוא היה גם מגלומן. הוא האמין בסגולותיו המיוחדות ובכך שהוא הולך ליטול את השלטון על ארצות הברית.  היה משהו מאוד דפוק בנפשו. אף שהיסטוריה של התעללות בילדות אינה מתועדת אצלו, יש רמזים לכך שלא היו לו קשרים קרובים עם משפחתו. היה לו קשר מועט עמם בזמן המשפט, והוא לא חפץ לראותם בזמן מותו.  מדוע התקיימה אצלו כזו שנאה לסמכות? הניחוש שלי הוא שהוא עבר התעללות". על היטלר הוא אמר: "ייתכן שהיטלר לא היה פגוע במוחו, ונראה שהוא היה מבריק מאוד, אך הוא גם היה מניה דפרסיבי ואדם מלא בכעסים. בכמה קטעים ב"מיין קמפף" נרמז שהיטלר בא מבית מתעלל, וקיימות ראיות נוספות לכך. חוקר של ה-OSS, הארגון שקדם ל-FBI, מצא שהיטלר הושאר למות פעם אחת, אחרי שספג מכות קשות במיוחד. אביו היה אדם שיכור שבא הביתה והכה את משפחתו. ב"מיין קמפף" היטלר אפילו רומז להתעללות מינית". על בנדי הוא אמר: "תפקודו הנוירולוגי היה נורמאלי, אך היו לו סימפטומים מניה דיפרסיביים והיסטוריה שרמזה על התעללות מינית מחרידה. דיברתי עם אימו בשיחה חשאית, והתעללות מינית נרמזה בדבריה". על אטילה ההוני, הוא לא דיבר, אבל יש לשער שגם הוא עונה לפרופיל המתואר, האיש  שפלש לאירופה המזרחית והקים אימפריה גדולה, בשליטה משותפת עם אחיו, על ממלכה שהשתרעה מהאלפים ועד לים הבלטי. מאוחר יותר הוא רצח את אחיו בֶּלְדָה, כדי להפוך לשליט יחיד.

אחד הדברים שעורר בי מחשבות רבות לאחר הצפייה בסרט, היה הידיעה המרעישה שאי שם ברחבי ארצות הברית, מסתובבת לה כיום אשה צעירה כבת - 22 , אשר שמה לא פורסם מעולם והיא הבת של טד בנדי הידוע לשמצה, האיש שהכניס לראשונה ללקסיקון העולם המודרני את המונח: רוצח סדרתי. איך היא מתמודדת עם הזיכרונות והידיעה על מי שהיה אביה? האם היא קברה את דמותו עמוק בתיבת סודות שאין לאף אחד גישה אליה, או שמא היא מעזה לחלוק את המידע עם מכריה ומוקיריה? האם היא שואבת סוג של נחמה מכך שאביה, ממש כמו היטלר, היה אף הוא איש מבריק, או שעובדה זו אך מחמירה את סלידתה מהמורשת שהותיר לה כבתו? לטד בנדי היה תואר ראשון בפסיכולוגיה, הוא היה תלמיד למשפטים וכיהן בעברו כעוזר למושל של וושינגטון, כמו כן, הוא היה הפרקליט של עצמו בכל משפטיו, לא שזה עזר לו נגד הכסא החשמלי, אך כמעט וודאי לשער שמצבורי הידע שלו, ביחד עם יהירות ואטימות מגאלומנית, הם שסייעו לו לחמוק במשך תקופה ארוכה יחסית, מידו הארוכה של החוק. ומה התירוץ שלי לטקסט הזה? ובכן, אני סתם קמתי לי היום, בבוקר שבת שמשי, כל כולי מלאת הרהורים על תעלומת טיבם של אנשים אשר במוחם קיים הבאג, שנוטע בהם מחשבות רצחניות ואת היכולת הבלתי ניתנת לתפיסה להתעלל בזולתם. ומי אשם בכך, אם לא תת המודע שלי וההפקות עתירות התקציב והאפקטים המיוחדים, שהוא מביים אל תוך החלומות שלי. חושב שהוא דיוויד לינץ', המופרע הזה.