רוקדת עם מילים

כל הזמן אני רעבה, אוכלת ואוכלת ולא מפסיקה והשובע המיוחל ממאן להגיע. אומרים לי: יש שמש בחוץ, תצאי להתחמם לאורה, ואני לא מסוגלת לצאת מהדלת, חלושה ורעבה, יושבת מצונפת לפקעת על אדן החלון, מפנה את פרצופי לעבר הישות הזורחת והבהירה, נותנת לעורי החיוור לקבל מנה של קרניים אולטרה סגוליות ואחרות. אולי ייפסק הרעב ביחד עם התרחשות תהליך הפוטו סינתזה וסדק ייבקע בחומה הבצורה. אבל אני אינני צמח והרעב שלי הוא אינסופי. רוצה מתוק, מלוח, חריף, חמוץ, תפל, מריר, מוצק, פריך, נוזלי, עפיץ, עסיסי, סמיך, אוורירי, מהביל, קפוא, טרי, חלבי, בשרי. טרם הונדס ונארז, או גודל בשדות או בחממות, המזון אשר יש ביכולתו להשביעני, כשבתוכי מתערבלת לה סופת הטורנדו, שהופכת לאבק את כל הנקרה על דרכה.

אני כמעט שוכחת כיצד נשמעת בת קול אנושית, צוללת כאמודאי אל תוך אותיות ומילים שמספרות חיים בדיוניים של אנשים לא קיימים. ובחוץ, העולם שם נושם ופועם בלעדי. החפצים עוברים מיד ליד, התרחשויות קורות, לוחות טקטוניים זזים ממקומם, מילים מוחלפות אלו באלו ורגשות מולבשים על חיות, אנשים וחפצים. אני אינני מהווה חלק פעיל מאותו אורגניזם עצום וכה נחוש בדעתו.

נכון לעכשיו, אין בי טיפה של יעילות, אני מייצרת מאום והגורל לא מועיד לי שום תכלית ברת מימוש וקיום. אני יודעת שמדובר בנחשול זמני, אבל הוא נחווה בעוצמות אשר יש בכוחן לבלוע את העבר, את ההווה ואף את העתיד, אשר לבטח מתעתד להגיע, במוקדם או במאוחר.

כל האנשים שדיברו עם הקירות חוברים אלי כרוחות רפאים המרקדות סביבי במחול שבטי. מרדכי וענונו - אחד עשרה וחצי שנים בבידוד! ועדיין המילייה האשכנזי של העיתונות, כמו במקרה ויקי כנפו או קנפו, טרם חכך בדעתו כיצד לאיית נכונה את שמו. נלסון מנדלה, אידה נודל, בני קרייתי, אפרים "זיגי" זינגר, רמי הרפז, אלחנן טננבוים והאחרים, הנרי שארייר ואדמונד דאנטס - הרוזן הבדיוני של דיומא. אני מונה בסבלנות אין קץ את השמות של כולם ואת הימים המתחלפים, לומדת את קצב הגאות, משננת שפות נוכריות, תורות מספרים ואומנויות לחימה אקזוטיות, מכינה את עצמי לחיים שמעבר לחומות הפיזיות שבראתי לעצמי, בעת שאחובק על ידי החירות. גם בתוך החומות הכי גבוהות, אפשר להיות חופשי, לפעמים יותר מאשר מחוצה להן. לעיתים כלא הוא מקום מבטחים, כזה שאת קירותיו בנית, לבנה אחר לבנה, במו ידייך המיובלות. יש משהו מנחם בכלא מעשה פועלך, שכן המפתחות של שער הברזל טמונים היכן שהוא בתוך המכלול שהוא אתה.

הזהו אדם? / פרימו לוי

אתם היושבים באין מחריד

במשכנות מבטחים;

אתם המוצאים מאכל חם ופני ידיד

בשובכם הביתה עם דמדומים:

התבוננו וראו הזהו אדם

העובד בביצה הקרה;

הוא, שאינו יודע מנוחה ונלחם

למען פת-לחם זעירה

שבעבור "כן" או "לא" לבן מוות היה.

התבוננו וראו האם אשה היא זאת.

בת בלי שם ובלא שיער;

שלא נותר בה עוד כוח לזכור,

שעיניה ריקות וצונן חיקה

כצפרדע ביום חורף וכפור...

אני קוראת את המילים האלו, ובפנים הולכת ומתגבשת בי הצהלה: אני אשה חופשייה! ופתאום הרעב הפנימי נחלש מעט ומפנה את מקומו לשלווה סמיכה ומלטפת, כמזון עתיר מינרלים וחלבונים וכנקטר מרווה צימאון, היישר ממעיין החיים. אני אשתוק את המחשבות שלי עכשיו, אני מהרהרת, דקה דומייה מהגיגים, להשתתפות בכאבם של כל מי שרעב, צמא, בודד, מוכה, נטוש, מעונה, מבועת, עקוד, אנוס, מיותם, או חולה, באשר הוא אדם או חיה.