רוקדת עם מילים

הפוסט הקודם היה אך ורק חלום. מי שעוסקים באומנות החלימה, או שואפים לעסוק בה, יודעים שהחוויות אשר היא מנחילה, עשויות להיות שקולות במשמעותן ובעוצמת השפעתן לאלו מהמציאות.

אני מנסה לחפור בכפית מחילה, שתחבר אותי אל הייכלות ההיסטוריה המוארים. מחילה שתנתב אותי אל הכיוון הנכון להגשים מטרות קמאיות, הרחק מהמקום ההוא שמסוגל לכבול אותי אל כל אותם כוחות מסורתיים ששלטו בי אז, כאילו הייתי בובה ממוכנת, או צעצוע עשוי מעץ, התלוי בקצותיה של מקלעת חוטים, שאחוזה בין אצבעותיו הזריזות של בובן מיומן. החזרה לאחור היא, אם כן, ניסיון נואש מעט להתחבר לגרעיני הרצונות הטמונים בבסיסם של כל הכיסופים.

אתמול, באקט בלתי צפוי ולא אופייני של אומץ לב, הרמתי לכמה רגעים את מכסה קופסת הנעליים המאובקת, שעליה מונח באופן קבוע מפזר החום הצורמני. תיבת פאנדורה הכחולה שלי, אשר חמש שנים התעלמתי מקיומה במפגיע. שלא יהיה מקום לטעות, אני מתכוונת להמשיך להתעלם מקיומה, לא לחינם היא הייתה סגורה עד עכשיו ומוגנת על ידי יציבותו הצרצרית של מפזר החום וכך היא תמשיך להיות. קשה לי לגעת במה שיש שם. אני מפחדת מהמפלצת שישנה את שנת הישרים שלה בינות למכתבים המקומטים ולתצלומים המהוהים. אני מפחדת מאותן הוכחות שמסירות כל ספק סביר, בדבר אשמתי בחטאים ובפשעים חמורים. ראיות מרשיעות לקלון המנוסה הנצחית בה נהגתי לבחור, זו שהותירה את כל אלו שהיה איכפת להם וגם את אלו שלא, עם ענן של אבק שורף בעיניים, המבשר על בריחתי. קראתי משפטים בודדים ממכתביהם, כל כך תמימים הם היו, כל כך חסרי מודעות לחוטים המניעים אותי, נוכחים נפקדים, ממש כמוני. קיפלתי את הניירות ואת כל המילים ותחבתי אותם מהר לחשכה הבטוחה של מקום משכנם בקופסת הנעליים.

המילה הכתובה חורטת את אותותיה בבשרו של הנצח.

אינני חפצה להעיר את המפלצת, אני עדיין פוחדת מפניה, אבל אני כן מבקשת לנער מרבצם אי אלו איכויות ורבדים שהתנמנמו להם בשולי פרוותה הצמרירית כבר עת ארוכה למדי, ואילו עכשיו הייתי רוצה לעשות בהם שימוש מחודש ולגייס אותם שוב לשורותיי. איך מעירים את הללו, מבלי שהמרשעת תבוא להתנקם על החרדת מנוחתה? אני מפשפשת שם בזהירות, עיניי עצומות, לבי מתכווץ אל תוך פרוזדוריו ומתרחב חליפות, למקצב תיפופי מארש האימה. איה הרכות? היכן התמימות? איפה ההתמסרות? מה באמת ארע עם אותה הנחישות והאמונה הטהורה? לאן פרחה לה היכולת לזנק מראש הצוק עם ידיים פשוטות לרווחה, מבלי לבדוק את עומקם של המים, מבלי לדעת אם יש מים בכלל, מבלי שיהיה איכפת?

אני יודעת שבתוך תוכי, עמוק שם בפנים, טמונה לה החוצפה והתעוזה לקחת מאוויים היסטוריים ולזרוק אותם באוויר. מה באוויר? להשליך אותם בכל הכוח ולהטיח אותם בקיר, עד שיתפרקו למרכיביהם השונים, שמתוכם אוכל לברור לי את אלו שעדיין רלוונטיים להווה כמו שהוא, עם מה שיש בו, עם מה שאין, עם מה שהיה והותיר חותם, עם מה שלא יהיה בו, לא מאוחר יותר ואף לא לעולם. אני רק צריכה למצוא את מסלולי הגישה. אולי עוד כמה קילומטרים של חפירה ואינספור תנועות מדודות וסבלניות שמשנעות ערמות של עפר בעזרת הכפית. "טעויות העבר אינן שולטות בהכרח בעתיד", יאמר לי וולטר ואני אענה לו: זה נכון שאנחנו לא מחויבים להישאר קורבנות של דרך אשר מעולם לא עצרנו לבחון ולבחור, אבל אל לנו להתעלם מהנתיבים שחרצה בנו אותה הדרך, כי דרכה יזרמו לעד חלק מדברי הימים, אפילו באם נשכיל לשרטט בעצמנו נתיבים חלופיים. אולי אם אבקש סליחה מהמפלצת, היא תישאר להמשיך לישון. הרי מכולם כבר ביקשתי מחילה, לא לחינם אני חופרת עכשיו מחילה עם כפית ולא מנהרה עם בולדוזר. חייבת להיות ענוגה. זה הכרחי, כדי שלא אגרום למפולת. שמא אנסה לסלוח לעצמי? האם זה בכלל אפשרי? אני חושבת שהמפלצת נולדה מעצם חוסר היכולת להעניק כפרה עצמית. ואני אומרת: תני לקיסר את אשר לקיסר ולמפלצת את אשר למפלצת.