כפור אימים. אני מכורבלת בתוך מעיל הפרווה החום והארוך שלי, גרוני מוגן היטב בצמריריותו המלטפת של הצעיף הכי ארוך בעולם. צריך להיזהר עם הצעיף הזה, אני חושבת וכורכת אותו בסיבוב נוסף סביב הצוואר כדי שיפסיק להשתרך על הרצפה למרגלותיי. יש לי נטייה לדרוך עליו כל הזמן ולתת לו להיתפס בעצמים בולטים ובדלתות נפתחות ונסגרות. כמה לא מקורי יהיה להסתלק מהעולם כמו איזדורה דנקן, אני מהרהרת, היא שהייתה כל כך רגילה כנראה להסתחרר ולנוע ללא משקלם העודף של בגדי חורף ואביזרים נוגדי כפור. בחור גבוה ויפה תואר חולף מולי על המדרכה, במורד ההר. שום מכונית לא נראית על הכביש באותו הרגע ואף אדם לא מתהלך בסביבה. רק אני ובחור יפה, כמו לבדנו בעולם כולו. הוא מחייך אלי ולבי הקפוא מפשיר לו מיד. אני מחייכת אליו בחזרה. רגש נוסטלגי, אולי מתעתע ואולי אמיתי, מתעקש לספר לי איך פעם הייתי מאבדת כל יום לפחות בחור יפה אחד ברחוב, בשעה שכיום, זה קורה לי הרבה פחות. אולי בחורים יפים לא הולכים יותר לאיבוד ברחובות כמו פעם ואולי זו אני שמסתכלת פחות על העולם שם בחוץ.
הבחור היפה דומה מאוד לאלכס. אני זוכרת את השנייה הראשונה שעיני נחו על אלכס, אומנם הוא לא היה זר גמור, מאחר שחבר משותף הכיר בינינו, אבל זה קרה ברחוב והלב שלי החסיר פעימה למראה יופיו הנוכרי, האפל והמהורהר משהו. כשנפרדו דרכנו לאחר אותו מפגש קצר ראשוני, בהמולת הכרך הסואן, הרגשתי נטושה, ושוב, כמו בפעמים אחרות, המהם לי בראש השיר "כל יום אני מאבדת בחור יפה ברחוב". מאוחר יותר, עוד באותו הערב, נפגשנו ואפילו ישנו ביחד, על המיטה הגדולה שבביתו. דיברנו ארוכות אל תוך הלילה ונרדמנו כמו זוג כפיות במגרה. יותר מזה לא קרה, כי שנינו היינו אז מתחברים ונפרמים חליפות בעבותות של יחסים אחרים. אהבתי את האיפוק הזה שלנו. הוא היה סמיך וארוטי יותר מהמון מצבים אחרים, שבהם הכמיהה והכיסופים זכו להתממש. האיש היפה והגבוה הפך זה מכבר לנקודה זעירה במורד הכביש המתרחק ואני משחזרת בדמיוני את היום הסגרירי ההוא, לפני שנים כשאלכס גרר אותי בנחישות לחנות של סטימצקי ברחוב אלנבי. ברגע שנכנסנו בפתח, הוא תקע מרפק מחודד בצלעותיי וסינן לעברי מזווית הפה: "לכי דברי עם המוכרת. תשאלי אותה על כל הספרים המוזרים האלו שאת אוהבת לקרוא ואל תבחלי בשום טכניקה ידועה של הסחת הדעת ושל בלבול המוח". תהיתי מעט על מצב הרוח השררתי שאפף אותו לפתע פתאום, אך מיהרתי לציית להוראותיו. לאחר כמה דקות בהן שוחחתי עם המוכרת ושאלתי אותה מיני מינים של שאלות, קלטתי בזווית העין את אלכס מסמן לי עם הראש שעלינו לעזוב את החנות מיד.
בחוץ, ברחוב, לאחר שהתרחקנו כברת דרך מסוימת, קלטתי שהוא כולו רועד ומזיע. "מה קרה?" שאלתי אותו בדאגה והוא הוציא מתחת למעילו ספר ענק של ציורי פיות, לפריקורנים, אלפים וגמדים, ששדד בזה הרגע מחנות הספרים. "אתה לא נורמאלי", רשפתי לעברו, "אם יש לך בעיות פינאנסיות כרגע, היית צריך רק לרמוז ואני הייתי קונה לך את הספר". "זה לא משנה", הוא הפטיר, עדיין מתנשם בכבדות, "זה לא רק הספר, זו מחווה שלמה שאת לא תביני", התחננתי לקבל הסברים והוא סיפר לי את הסיפור על אמא שלו, שיושבת בכלא בסרייבו. שבע שנים קודם לכן, היא נשפטה, הורשעה ודינה נגזר, לרצות עשרים וחמש שנה בפנים, בעבור שוד מזויין, גנבת רכב, תקיפה בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לביצוע פשע וניסיון לרצח. זה לא שהיא כזאת פושעת גדולה, כמו שמשתמע מכל ההרשעות הנזכרות לעיל, הסביר לי אלכס, זה פשוט שאת כל הדברים הללו היא בצעה באותו היום, בזמן שניסתה לשדוד ביחד עם בן זוגה את סניף בנק ווקובסקה, הקרוב ביותר למקום מגוריה. "אבל אם לפני שבע שנים היא נשפטה והורשעה", הקשיתי עליו, "למה דווקא עכשיו התפרצה בך הדחיפות לבצע הומאז' בסגנון עדות של שוד חנות ספרים?" הוא השפיל מבט וסיפר לי עם דמעות מנצנצות בעיני הקרחון התכולות שלו, שמוקדם יותר באותו היום, הוא קיבל ממנה מכתב בו היא כותבת לו שבבדיקות שגרתיות במרפאת הכלא התחוור לה כי היא נשאית של נגיף האיידס. "או.קיי. זה בסדר", אמרתי לו ואחזתי בחוזקה את ידו הצוננת, " אז היום אנחנו חוגגים רשמית את יום השוד הבינלאומי של הפיות והגמדים". הוא חיבק אותי וחייך חיוך קטן. הלכנו משם מצחקקים.
יצחק, הנהג שמסיע אותי לעבודה בקביעות, זועף היום על כל העולם ואני, כמובן, היא האשמה המיידית, זאת למרות העובדה שטרם אפילו פתחתי את פי הבוקר. הוא נוזף בי על שלא הודעתי לו שאני עובדת היום בשעות הרגילות. אני חוככת בדעתי אם לענות לו ולומר שרק במקרה של שינויים אני מודיעה לו ושיפסיק כבר להיות כזה אידיוט, אך מתאפקת ומחליטה שהשתיקה נאה לי יותר. הפיגוע בירושלים מרגיז אותו באופן מיוחד. "צריך לרסס את כולם" הוא אומר, "לרסס אותם בחומרי הדברה", אני מרימה גבה, את זו שיותר מרוחקת ממנו וחושבת שאין סיכוי בעולם שאני אגיב על אמירה כזאת, בטח שלא על הבוקר, בטח שלא היום ובטח שבטח לא בקור הזה. "ממילא שופטים אותנו עכשיו בהאג, אז לפחות שיהיה להם על מה", הוא מוסיף ומתחיל לקלל את רפי רשף שלדעתו נהנה מכל האירוע, כי סוף סוף יש לו על מה לדבר בתוכנית שלו. "אני אזרוק את ערפאת ללווייתנים", מסנן יצחק מבין שפתיו הקפוצות. ואני חושבת: "כרישים, טמבל, אתה מתכוון לכרישים". פתיתי שלג מתחילים להסתחרר ברוח הקלה אל נגד שמשת המכונית ונתפסים באקראי בגומיות של המגבים, בין חיבורי המתכת של המראה ועל צמרות העצים, כשהם אדישים לחלוטין לסערות הרגשיות שפוקדות למרגלותיהם את בני האדם.
המתינות של פתיתי השלג והתנהלותם הענוגה בחלל האוויר מפעימה אותי, ובכלל, מתינות, איפוק וכבישת היצר הן תכונות אשר יכולות, בעיתויים מסוימים להתפרש בעיני כאחד הדברים הכי סקסיים ומרגשים בעולם. כמובן שלא בכל מצב. יש פעמים שבהם דווקא עוצמת הבהילות וההיסחפות היא זו אשר פורטת על כל הנימים הנכונים. "איזה הוא הגיבור..." אני ממלמלת מבלי משים בקול רם ויצחק מתעצבן עוד יותר: "מי גיבור, מי?" "השלג", אני אומרת לו ומוסיפה: "תירגע, תראה כמה יפה השלג ברוח, כמו אבקת קסמים של פיות וחוץ מזה, כל כלב בא יומו", "איפה כלב בראש שלך?" הוא נובח לעברי, "אני שונא כלבים". "לא כלב אמיתי", אני אומרת לו, "הנה, תקשיב לרפי רשף, אולי תפסו היום סוף סוף את אוסאמה בן לאדן, אתה תראה יצחק, גם ערפאת לא יישאר כאן לעולמי עולמים". עושה רושם שהמילים שלי רק גורמות לו לאפיזודה חוזרת ונשנית של רטינות, הזעפת גבות ובצבוצם של וורידי מצח פועמים. אני מתכנסת לי אל תוך השתיקה המבורכת וחושבת כמה נוח יהיה זה וודאי, אילו באמת נכונה השמועה שנסיך האופל ממורדור, בואכה פאקיסטן, אכן מוגר, כל כך סמוך למועד הבחירות, שנייה לפני שהפופולאריות של ג'ון קרי לילה מטפסת ועולה לה בסקרים וברשימות הפנימיות.
זכרוני מפליג אל התיאורים שנהג אלכס לתאר את סארייבו שלו; כמה ענקית, מודרנית ויפהפייה היא, ואיך לאורך מאות שנים חיו בה בשלווה, זה לצד זה, יהודים, מוסלמים, סרבים, קרואטים, טורקים ואחרים, ואיך הכל התפוגג כהרף עין על ידי השנאה והתותחים, שהרגו יותר מעשרת אלפים איש. אני חושבת על הפעמון שתלוי לו בגן הפעמון ועל כל הדם הזה שנשפך בקרבתו כל כך הרבה פעמים. ופתאום אני נזכרת באגדה סינית אחת שהחרידה את מנוחתי לא מעט בילדות; הסיפור היה על תושביה של עיר עשירה ומפוארת, אשר גמרו אומר לייפות את השער הראשי של החומה המקיפה את עירם בפעמון נחושת ענק. ואולם, שוב ושוב לאחר שנוצק הפעמון החדש והופרד מתבניתו, היה מתגלה בו סדק עמוק, שפגם בצליליו ובצורתו, גורם להם להשליכו מעל פניהם ולחפש נפח אחר שיצליח היכן שנכשל קודמו. וכך, פעם אחר פעם, זה אחר זה, הושלכו הפעמונים הפגומים ובני העיר איבדו את הטעם לחיים מחמת קיבעון הפעמון שנחת עליהם. לילה אחד, התאבדה הנערה היפה והחכמה ביותר בעיר, בקפיצה הישר אל תוך תרכובת הנחושת המותכת, כדי להפיג את צערה מתסכולם המתמשך של בני עירה.
בפעם הזו נוצר פעמון שאין מושלם ממנו בצלילו ובמראהו. מכל קצוות תבל נהרו אז עולי רגל לאותה העיר, על מנת לזכות לשמוע את צליל הפעמון, אשר נשמתה ודמה של הנערה נמהלו בחלקיקי המתכת שלו, גורמים להפקתה של המנגינה המושלמת ביותר בעולם. מנגינה שהיא שיר הלל ליכולת ההקרבה האנושית, אותה תכונה ששורש מילתה נגזר מהמשמעות קרבה וזו שהופכת לגורם המרחיק ביותר שיכול להתהוות בין אנשים, באם נסחפים למחוזות גרסתה הבלתי מתונה, כמו חומת אבן בין כובש לנכבש, כמו חגורת נפץ בין שאהיד לאדם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
