רוקדת עם מילים

[אמיגו בהופעת אורח, בתגובה לפוסט על אהרון והעיפרון הסגול]

כשנולד הבן שלי, לפני קצת יותר משלוש שנים, הספר "אהרון והעיפרון הסגול" כאילו קפץ לו מאיזו מגירה עלומה ומאובקת, אי שם בקרקעית המוח ונעמד לו חדש ונוצץ מול הפרצוף שלי. במשך יותר מעשרים שנה, נדמה היה ששכחתי אותו לגמרי ובכל זאת, הזיכרון ממנו היה טרי לחלוטין, או ליתר דיוק, זיכרונן של התחושות שחשתי אז, בערבים לפני השינה, כשאני יושב על המיטה בפיג'מה ואבא שלי קורא לי בקול המספר הדרמטי שלו את הסיפור הזה. לא זכרתי כמעט שום דבר מהעלילה אבל ידעתי שאת הספר הזה אני רוצה להכיר לבן שלי. לא ידעתי אפילו שהספר כל כך פופולארי ושגם היום אין שום בעיה להשיג אותו בחנויות. כשפתחתי אותו וקראתי אותו לעצמי, שמחתי לגלות שריחו לא נס גם מאפי המבוגר.

ועוד לפני שניכנס לעומקם של דברים, איזה יופי לגלות שילד קטן יכול להמציא בעצמו סיפור כל כך יפה. עד עכשיו חשבתי שרק מבוגרים יודעים לספר סיפורים.

מה יותר מרשים מילד שבורא לעצמו את עולם ההרפתקאות שלו? האין זה הניגוד האולטימטיבי לתרבות בטטת-הכורסא שמחרבת כל חלקה טובה אצל ילדינו, ובואו נודה בזה, גם אצלנו? כל חיינו מתנהלים כשאנחנו בתפקיד המגיבים לאירועים; פאסיביות מוחלטת נוכח רוב מה שקורה סביבנו ואפילו מה שפוגע בנו ישירות. מעטים הם הרגעים בחיינו שבהם אנחנו מצליחים להתעלות על תחושת ההיסחפות הזו בתוך קליפת אגוז על ים גועש, כדי להעז להרביץ איזו חתירת משוט נועזת בניסיון להטות את הכוון.

והנה, אהרון עם העיפרון שלו מצליח להיות אב הטיפוס האולטימטיבי להתנהגות ההפוכה, הוא מתעלם לחלוטין מהעולם הקיים ומתכתיביו. הסיפור שלו מתחיל מדף חלק ונקי, אין בו שום תכתיב קודם; לא קשיים, לא עוולות ולא מטלות. אפילו לא אנשים. אהרון נמצא לבד בעולם הצלול שלו, משוחרר לכאורה מכל האילוצים ומהרעש שאנחנו מתבלבלים לראות בו חיים, ובכל זאת, כפי שמתברר במהלך הסיפור, גם עולם כזה הוא לא עולם פשוט, יש בו פחדים, יש בו סכנות ויש בו שאיפות.

העולם שבורא לו אהרון הוא כולו בעיטה אחת גדולה במוסכמות ובמה שלימדו אותו המבוגרים שבחייו וגם תרגיל מרשים ביצירתיות של ילד שנאבק בפחדיו ומנצח אותם באופן אלגנטי, תוך כדי קריצה שובבה. כמו ג'ודוקה רב אמן, הוא מצליח לנצל את כוחו של היריב על מנת להכניעו.

כדי לא ללכת לאיבוד ביער הוא מקפיד לברוא אותו קטן מספיק, עם עץ אחד בלבד. המבוגרים בטח יגידו שעץ אחד הוא בכלל לא יער. שיקפצו! בשביל אהרון זה יער נהדר. תפוחי הבוסר מוסיפים אמינות לסיפור, העולם של אהרון הוא לא עולם אידיאלי שבו כל פרי הוא בשל ורק צריך להושיט יד ולקטוף מהעץ. אהרון צריך סבלנות. דברים צריכים להבשיל, ובינתיים, למה לא לרתום את האויב הנורא, המפלצת המפחידה, לשמור על העץ? אהרון לומד שיעור חשוב בשליטה על גובה הלהבות. חבל שלערפאת לא הקריאו את הספר הזה כשהיה ילד.

הפיקניק של אהרון הוא אנטי-תזה לפיקניק של המבוגרים, במקום פשטידה אחת שמוכרחים לסיים את כולה עד שמקיאים, בפיקניק שלו יש תשע פשטידות. את כולן הוא אוהב ומכל אחת הוא טועם רק קצת. אבל חבל לזרוק את האוכל שנשאר, בזה המבוגרים צודקים, אבל למה אני? שצבי זללן מאוד וקיפוד רעב מאוד (או להיפך) ייהנו! מה רע? הם לא ספיסיז??

ואפילו השוטר, מה יותר מפחיד ילד מאשר שוטר שיגיע לקחת אותו? אצל אהרון הוא ההיפוך של הסמכות המפחידה והכוחנית המקובלת, בובת דחליל חביבה שמחזקת את הבחירה האישית של אהרון. והמשתמע מכך הוא, לא רק שאין צורך להטות אוזן לסמכות ריבונית שרירותית ומטופשת, אלא שאם תדע לאן פניך מועדות תדע גם להטות את הסמכות הזו לטובתך.

אהרון מגלה במהלך הטיול שהבית הוא לא דבר שיש לחפש. אתה הוא זה שמגדיר אותו לעצמך, והוא תמיד נמצא קרוב אליך. את המסגרת מסביב לירח, אתה מצייר. ואם זה לא תהליך לגיבוש האני, אז מה כן?

ובדידות, אני לא יכול להכחיש, גם אני חשתי את הבדידות הזו כילד וגם היום כמבוגר. מפחיד לצאת לטיול לילי בעולם הגדול, ועוד כשאתה לבד לחלוטין. אבל כשאתה מסיים את הטיול הזה ומגלה בסיפוק שהסתדרת לא רע ואפילו נהנית מכל העסק, האם זה לא שווה את הכל?

הבן שלי די אוהב את הספר הזה. בעיקר את הקיפוד והצבי, וגם קצת את המפלצת, אם כי כמו אהרון גם לו יש רגשות מעורבים בקשר אליה.

(ולחשוב שהכל התחיל בגלל העיפרון של אנתוני פארקר)