רוקדת עם מילים

בזמן האחרון אני חולמת הרבה שאני שוחה באוקיינוסים אינסופיים בגוונים של כחול שחור. לעיתים, בחלומותיי, אני גומעת מרחקים ארוכים ונוזליים, צוללת לנבכי מעמקים מלאי הוד והדר, משופעים ביצורים המשייטים בהילוך איטי ובאדישות שגרת יומם מלפני, מצדדי ומאחורי. אבל יש ולפעמים, אני פשוט טובעת, כמו נשאבת אל תוך עין הסערה, אשר נבראת בחול הקרקעית שלא קיימת שם בכלל.

ממראהו של אדם טובע, נעדרים כל הגינונים שסיגל לעצמו במשך שנים של השתוקקות להיות מישהו אשר הנו חלק ממשהו. מודעותו הצורנית לכוריאוגרפיה שלו, זו הנצפית מבחוץ אליו, מתפוגגת ונעלמת כליל. אפילו ההכרה בתשוקה לחיות, נמוגה. ומיד, בו ברגע שכל אלו מפנים את המרחב שהם מאכלסים ברגיל, בתוך המכלול שהנו אישיותו של האדם המתורבת והמתועש, משתלט עליו מנגנון ההישרדות וכובש את כל מהותו. אותו מנגנון שהוא פאר היצירה של מכאניקה כה עדינה, אשר קבור לו עמוק בתוך הבסיס של עצם קיומו של כל יצור אנושי, באשר הוא יצור, מרוחק קילומטרים רבים מהשכבות השימושיות של ההומו-מודרנוס, עד שנדמה כאילו היה מנוהל על ידי מרכז בקרה ששוכן לו בכלל מחוץ לגוף ולתודעה היומיומיים.

וכך, בחלומות שלי, אני מפרפרת בחוסר חינניות משוועת, נכספת ומייחלת רק לאוויר ותו לא, מנסה להיאחז בכל מה שניצב לו מולי, על מנת להתרומם לעבר קו המים, היכן שהאור המרצד בזהרורים זעירים, מנפנף לי הבטחה של המשך החיים. ההיגיון מושבת לחלוטין בשעה שנקלעים למערבולות הללו, עד שלא פעם מצאתי את עצמי מנסה להיאחז במים עצמם, כמובן ללא הועיל.

יש שאני דוממת שם לשנייה ושוקלת פתאום את האופציה של לא לעשות כלום, כמו רפלקס מיראז' של ההיגיון היומיומי שכבר פרח זה מכבר. ואז, אני מתפתה לרגע לפרוש את ידיי לרווחה, לפשק את רגליי בכניעה, לשרבב את שפתיי בהתמסרות ולהביט נכחה בעיני, הישֵר לכיוונו של האור הרובץ הרחק מעלי. ככה, בפאסיביות מוחלטת, שאין חופשייה ממנה ביקום כולו, עד שיבוא החידלון ויסחף אותי אל זרועותיו האמיצות ומלאות החמלה.

סקרנית אני לדעת אלו פנים ילבש החידלון, בבואו לעשותני שלו. נוכרי לחלוטין הוא וזר לסך כל רשמיי וזכרונותיי. האם שחור הוא ומתקתק? האם הוא צמיגי ורך? האם הוא מחניק ודומם? האם הוא גבשושי ומלוח? האם שורף הוא וקצבי? אין לי מושג, כי תמיד ברגעים הללו, כמו מופעל על ידי שלט רחוק, נלחץ בי מיד אותו המתג שגורם לי לפרפר ולבעוט במרץ, כשכל כולי מונעת בדחף לנשום ולו רק עוד שאיפה אחת קטנה ואחרונה של אוויר. ואז, אני גם מתעוררת.