רוקדת עם מילים

אנחנו שרועים על מיטתך שהיא ענקית באופן מיוחד ומאזינים לבריאן מקנייט, אשר מכריז במינימליזם של עמקי הנשמה, כי מעולם לא חש כך קודם לכן. אנחנו מביטים בשתי התמונות שתלויות מולנו על הקיר בחדר השינה שלך; האחת, תמונת שמן בצבעים קודרים של אשה ספרדייה ממאה רחוקה, עם מבט נוגה בעיניים. שתי ידיה אוחזות בגיטרה קלאסית מסוגננת, בעלת פיתוחים מסולסלים בעץ הכהה והיא פורטת על מיתריה. מבטה של האשה הספרדייה מרוחק ובוהה ניכחה. היא לא מנגנת לאף אחד פרט לעצמה והיא נראית כמי שהובאה בעל כורחה לתקופה שאיננה הולמת את עתיקות יומה. התמונה השנייה היא יותר פוסטר מאשר תמונה. מדובר בהדפס שופע גוונים עזים ובוהקים של דמות נשית מרהיבה, אשר פלג גופה העליון ערום והיא יושבת, רוכנת קדימה, בחצי חיוך של מונה ליזה על אקסטזי, עם מבט ישיר, אך מעט עצל, שמופנה תדיר לכיוון המתבונן. כל תנוחתה של אשה זו זועקת הזמנה מלחשת ומצועפת.

אתה אומר לי שתמונת השמן של הספרדייה מזכירה לך אותי ושבכל פעם שאתה מתגעגע אלי, אתה הולך להביט בה. "ומה אתה מרגיש לגבי התמונה השנייה?" אני שואלת אותך ואתה משיב שבשעה שאתה חש בודד, חלש ורעב לאהבה, אתה אוהב להביט באשה המזמינה ולדמיין שהיא קוראת לך. אני מרגישה כאילו הטחת לי אגרוף ברזל בבטן התחתונה ומשתדלת להסתיר את תחושתי. אני רוצה שהאשה המפתה והמזמינה תזכיר לך אותי ולא הספרדייה הספונה בתוך יגונה. אני אפופת קנאה, רגש שנוא, שאינני מאומנת בהכלתו בקרבי. שיא השיאים, אני מהרהרת לעצמי, אני מקנאה בתמונה.

"אבל תראה כמה שהיא דומה לי, ההיא בתמונה השנייה", אני אומרת לך, "יש לנו בדיוק את אותו הגוף, את אותן השפתיים, את אותן העיניים. למה היא לא מזכירה לך אותי?" בעת שאתה מושך בכתפייך חסר אונים ונטול הבנה, אני לא מרפה: "היא לא מזכירה לך אותי בכלל? אפילו לא מעט? אף לא טיפ טיפה?"

"לא!" אתה אומר בפסקנות וחופן קבוצת שיער ארוכה ושחורה כפחם משיערות ראשי, שנשמטת על זרועך ומשתלשלת ממנה עד לסדינים הלבנים שמקיפים אותי ואותך. "את היא האשה הספרדייה, העצובה והמסתורית שלא שייכת למקום ולזמן", אתה לוחש לי, מנשק את השקערורית שבבסיס צווארי ואחריה נצמד עם שפתייך לזוויות פי ברוך אינסופי. אני שותקת את הקנאה הצורבת שלי.

אחר כך, בשעה שאנחנו נאחזים זה בזו כטובע הנצמד לפריט הצף הראשון שפולש לשדה הראייה שלו, רגע אחרי שספינתו נטרפה בסערה, ציפורניי חופנות את עור גבך ואני מישירה מבט מעבר לכתפך המשורטטת והחמה אל האשה מצועפת העיניים, שמחייכת אלי חיוך ניצחון זעיר מתוך התמונה הצבעונית. וכבר אני יודעת בעצב ששעון החול שקוצב את זמני איתך, נשלף והוצב על השולחן, כי הרי ברור שלא אוכל להישאר עוד הרבה זמן במקום שבו לא קוראים בי הזמנה פתוחה, חושנית ומפתה להתקרב הכי קרוב שאפשר, על מנת לצלול ולחדור לכל העומק והרדידות שקיימים בתוכי. ובמקום זאת, אני נתפסת כאשה שהיא לא ממש מכאן ועכשיו, אשר מנגנת לעצמה בלבד מנגינה ישנה ונוגה. ואתה יודע מה, אין זה משנה כהוא זה, כמה אמת ודיוק מכילה אותה האבחנה.