רוקדת עם מילים

נזכרתי אתמול בסיפור הנהדר והאהוב עלי: "מי אני הפעם?" מתוך קובץ הסיפורים הקצרים של קורט וונגוט: "ברוכים הבאים לבית הקוף". הַרִי, גיבור הסיפור, הוא דמות בנאלית ושפופה, מעיירה קטנה ואפרורית, שמשתתף באופן קבוע כחבר בתיאטרון החובבים של המתנ"ס המקומי. בכל פעם שהתיאטרון הקהילתי מעלה מחזה, זוכה הרי לככב כדמות הגיבור, מחמת יכולתו המופלאה להיכנס בטוטאליות לתפקיד שמוקצה לו. וכך, הוא משיל באחת כל סממן של עצמיותו הרגילה, תוך שהוא גם משפיע על כל הסובבים אותו לעטות על עצמם, בתגובה אליו, את דמותם המומחזת מההצגה. כמה אהבתי את הרי כשקראתי לראשונה את הסיפור המדובר, בגיל חמש עשרה, וכמה הזדהיתי עם דמותו, כתוסף למשל שטבע שייקספיר על כך שכל העולם הנו במה, עד שלא פעם מצאתי את עצמי ממלמלת אל מול המראה, בטרם שיצאתי החוצה ממפתן ביתי, את השאלה: "או.קיי, אז מי אני הפעם?"

"When he faced us again, he was huge and handsome and conceited and cruel. Doris read the part of Stella, the wife, and Harry bullied that old, old lady into believing that she was a sweet, pregnant girl married to a sexy gorilla who was going to beat her brains out. She had me believing it too. And I read the lines of Blanche, her sister in the play, and darned if Harry didn't scare me into feeling like a drunk and faded Southern Belle."

מכונת הכביסה שלנו פרצה אמש במחאה אילמת. מטבע הדברים, במיקרו, כמו במאקרו, הראשונים שמשלמים את המחיר על מאורעות קיצוניים, הם אלו שהגורל העניק להם עוד ממילא פחות. אני מסתכלת על המדפים הריקים בחדר השינה שלי, שנגזר עליהם להתקיים ללא מסגרת מגוננת של ארון ומגלה, לזוועתי, שאין לי מה ללבוש. מעט הבגדים שיש לי הושלכו מלוכלכים ומבוישים להמתין בפאסיביות ענייה, המשלימה עם צו גורלה, בתוככי סל הכביסה, עד אשר ימולאו דרישותיה של הרובוטית הכובסת, יהיו אלו אשר יהיו, כדי שזו תחזור לספק למלבושי את השירות, אשר ישיב אותם לעמדת מילוי ייעודם ותפקידם – ההתלפפות מסביב לקווי המתאר של גופי.

אני זועקת בפאניקה לחלל היקום: "הצילו! אין לי בגדים!" קול שוועתי הרמה, הנישא על גבי החלקיקים האלמנטאריים, מפלס את דרכו וחודר מבעד לקירות האיטונג, עד לחדר הסמוך. מיד מגיעה ומתייצבת לצדי בתי האהובה, כל כולה שופעת אכפתיות. שתינו מתבוננות בעצב בקיר הצבוע בגוון וורוד בזוקה, זכר לפרעות האחרונות שאירעו, בעת שהזדמנה לידי גלגלת הצביעה, עליו מוצמדים כמה מדפים מיותמים וריקים, ממש כמו מדפים בסופר מרקט סובייטי בימים שטרם הגלסנוסט והפרסטרויקה.

"בחיי", היא אומרת לי, "באמת שאין לך כלום. זה בכלל לא דומה לפעמים בהם אני זועקת שאין לי מה ללבוש. מדובר פה במשבר של חסך אמיתי ולא בקשיי ההתלבטות, כמו שמתרחש אצלי". "נכון", אני אומרת לה, מתענגת על אותה תחושת התעלות שמאום לא ישווה לה, בעת שמאן דהו יחלוק איתך רגע כנה ונדיר של שותפות לרחמייך העצמיים. ותיכף היא מתנדבת להושיע את ממלכתי הדלה בסיוע חירום הומניטארי ובהצנחת שקי אספקה, הישר משולי הגרדרובה שלה, מעוררת בי גאווה על כך שחונכה ללא מגע יד מחנכת, להגיב כראוי לדפיציט של אומות אחרות.

היא מביאה לי מכנסי ג'ינס זעירים ומרהיבי גוונים, שגזרתם מתחילה נמוך יותר מים המלח ונמוך בהרבה ממיקומן של אותן שתי עצמות בולטות, השוכנות כעשרה ס"מ מתחת לקימורי המותניים. לאחר מכן, בעוד היא אוטמת את אוזניה לכל טענה שלי על כך שמכנסיים אמורים לכסות ולהסתיר את התחתונים, מעצם ההגדרה המילולית של אלו האחרונים, ולא לתת להם לבצבץ, כאילו היה מדובר ב"עליונים", היא מנחיתה על כף ידי באסרטיביות חולצה שבשעה שלובשים אותה, לא נותר מקום אפילו למולקולה אחת של אוויר, באם תרצה זאת לחמוק ולהתמקם באזור החמים והטרופי ששוכן בין האריג לבין מעטפת עורי. אחר כך היא חוטפת ממני בפסקנות את החגורה מעוררת הזיכרונות והנוסטאלגיה, שרכשתי בעשור מרוחק של מאה קודמת מחנות בכיכר דאם שבאמסטרדם. "זה לא מתאים! זה ענתיקה!" היא מכריזה את גזר הדין האכזרי וחוגרת את גזרתי עם המילה האחרונה. "אמא", היא אומרת לי, "עכשיו את כוסית". "לא יודעת", אני ממלמלת לעברה, מעווה את פרצופי בספקנות, מבית היוצר של מזרח אירופה, "אני לא בטוחה שאני והטייטל הנ"ל יכולים לנהל דו-קיום באף אספקט של המילה".

ואולם, מחוסר ברירה (עיצומים, מכונת כביסה) וגם קצת משום הריגוש שיש בהתחפשות למישהי שהיא אחרת ממני, יצאתי לי כך לרחוב, עטופה במיטב מחלצותיה של בתי. היא עוד מעט בת 17 ואני בקרוב בת 36 ופתאום הרגשתי מעט, ולו ברמז, כיצד זה מרגיש להיות היא. כל כך גבעולית, טרייה ורכה בשנים, עם נקודת מבט שהיא סבוכה ומפותלת בהרבה פחות, על היקום שמסביב, מתובלת עם סוג של משוב שונה לחלוטין, הנודף לעומתי משאר ברואיי העולם האנושיים. מכוניות צפצפו לעברי מהכביש הסמוך (בוא'נה, איזה ברברים הלבנטיניים האלו. בחיים אני לא אסתגל. אפילו לא בעוד אלף שנה) ואילו בתור לבנק, התחיל לפלרטט איתי פתאום במרץ נער בן 17 או  18 כאילו אין מחר. מה אומר ומה אגיד, מאוד נהניתי מהמעמד ואף הגבתי בביישנות בלתי מנוסה, כיאה לדמות שעטיתי על עצמי. וכך הילכתי לתומי ברחוב כמו טווסה בת עשרה, שאך זה גילתה את הקסם האופף את מיניותה המתחילה לבצבץ מכל תא ותא בגופה, כאשר להשלמת התפאורה מתגייסים כל הניחוחות המשכרים שמספק האביב. מסתבר שלפעמים מומלץ ביותר להשיל את כל השכבות המובנות של ה"אני", כולל כל האקססוריז הנלווים, על מנת לחוות ולו לרגע, איך זה להיות מישהי אחרת לחלוטין.

מאוחר יותר, כיאה לשתי בנות הטיפש-עשרה שהיינו, לאחר שסיימנו לנהל מלחמת כריות עד חורמה (אני ניצחתי. אני!) ישבנו, בתי ואני, וצפינו בסרט האימה – "הצלצול" כשקערית ענק של פופקורן ניצבת בין שתינו. כמובן שאת רוב רובו של הסרט ראינו בעיניים מכוסות, כשרק חרך זעיר בין האצבעות, מותיר סיכוי כלשהו לעקוב אחר העלילה המצמררת. משנגמר הסרט, לבשתי טרנינג וחולצה ענקית של ה"מיאמי היטס", שהייתה פעם של אבא שלי ושניצלה בדרך נס מגורל ההמתנה האומללה בסל הכביסה ומיד נכנסתי כל כולי לתפקיד ההורה, המגונן והנבון, כשם שאבא שלי היה עבורי בימים מאוד רחוקים, אך בלתי נשכחים. זה קרה בדיוק בזמן הנכון לספק לבתי מעוז בטוח ומשענת חמימה ויציבה, בשעה שהיא בקשה ממני בקול מתיילד ומתפנק לבוא לישון איתי במיטה, כי היא מפחדת פחד מוות מהסיוטים שיהיו לה בעקבות הסרט.