רוקדת עם מילים

"אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו ומלראות את יעוד דורנו במלוא אכזריותו?

מיליוני היהודים שהושמדו באין להם ארץ, צופים עלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו, אך מעבר לתלם הגבול, גואה ים של שנאה ומאוויי נקם המצפה ליום בו תקהה השלוה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת הקוראים לנו להניח נשקנו.

את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום, דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. אל נרתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו".

[אפריל 1956 – קטעים מדברי ההספד שנשא הרמטכ"ל דאז, משה דיין, על קברו של רועי רוטברג, רכז הביטחון של קיבוץ נחל עוז, שנרצח ע"י מארב מצרי מעזה. רצח אשר הוכתר במשך שנים כתירוץ הרשמי לפתיחת המערכה בסיני - "מבצע קדש", אוקטובר 1956]

ככל שמדובר בתופעה ידועה ונשנית, עדיין תמיד מפתיע אותי לגלות שאין חדש במהות אשר שוכנת תחת השמש. הדבר היחיד שמתחדש אם כן, הוא זהותם של הסטטיסטים הזניחים שתופסים את מקומם בכוריאוגרפיה שמביימת ההיסטוריה.

ואלו הן ארבעת הקושיות שלי:

- אם לפני ארבעים ושמונה שנים, כל מה שידוע עכשיו על העוול שנעשה לפלסטינאים ועל מחיר הקנאה שמולידה משטמה ויוצרת אבן מתגלגלת של התרחשויות דמים ורגשי נקם, כבר היה גלוי ובהיר, מדוע לעזאזל היה צורך לחוות את אשר נחווה בתווך של כל אותן השנים?

- מה הדמיון שמקביל בין צאן המובל לטבח החל מספטמבר 1939 לבין (למשל) צאן המובל לטבח החל מספטמבר 2000 והאם העובדה שהעדר האחד לובש פיג'מת פסים וטלאי צהוב, לעומת השני אשר חבוש בקסדה ובשכפ"צ קראמי, או לחילופין, בבגדי מותגים, בדרכו לעבודה או לבילוי בתחבורה הציבורית, מהווה הבדל מהותי, שראוי להתגאות בו? והרי דומה כאילו בשני המקרים, היד המנחה היא אותה שפלות הרוח ושפיפות הקומה לנוכח גורל וייעוד היסטוריים הנתפסים כבלתי נמנעים, בשם הכרוניקה של הדטרמיניזם, מבית היוצר של אפר העבר המפואר, העתיק והמחייב.

- האם כל זה אינו מעורר את המחשבה שלעם היהודי יש זיקה ברורה להיתלות באמונה השלמה של ערך הנצח והבטחת העולם הבא, באופן שהנו חזק אלף מונים מאשר הכיסופים לחיים של כאן ועכשיו, לעומת (נגיד) השבדים והשוויצרים?

- מתי יתחלף לו כבר הדור שהתחייב להקריב את עצמו לדעת בעבור הזכות לעבד אדמה, בדור שמותר לו לחיות את חייו בשקט ובשלום עם שכניו?

     עבדים היינו ועודנו, על שום מה?