רוקדת עם מילים

חלמתי שאני לוקחת אותך ואנחנו נוסעים ביחד לשבת בצל עץ הברוש ההוא, על הקבר של אבא שלי. בחלום שלי, אנחנו שומעים את השיר "משהו בדרך" של נירוונה ואתה נרדם לצלילי הפריטה של הפתיח החד גוני והמלטף, עם האקורדים שחוזרים על עצמם - פַה דיאז 5, רֵה 5, פַה דיאז 5, רֵה 5.

בדיוק בעת שקורט משורר בקולו הקטיפתי והאביך כי הוא ניזון מהעשב שצומח מסביבו ומרווה את צימאונו מהטיפות שחודרות דרך המחסה המאולתר שבנה לו מתחת לגשר, אשר הפך למעונו, מתגלה לנגד עיני הנוף שמוביל לבית הקברות המרוחק; אגם ענקי וצלול כמו מראת קריסטל, שסביבו פזורים כפרים קטנים. כל הבתים מכוסים בגגות אדומים שמתוכם מזדקרת ארובת אבן זעירה, המפריחה טבעות עשן לבנבנות, כמעט שקופות, אל הרקיע הכחול והבוהק. ממש כמו פלך של הוביטים, אני חושבת.

אני עוצרת את הרכב, תוהה אם זה לא יהיה מסוכן מדי לרדת את הירידה שנפרשת למולי כה תלולה. תלולה בהרבה מכפי שאי פעם זכרתי אותה, כמעט כמו קיר אנכי, חסר שיפוע לחלוטין. אני מביטה בגעגוע אל תחתית העמק הפורה, בו ניצב וממתין לו כל היופי הפסטוראלי המופלא הזה, היכן ששוכן לו גם הקבר של אבא שלי, למרגלותיו של הברוש הזקן, אשר ראה אותי מצמחת ענפים ועלים ועקב בעיני הגזע שלו אחרי גדילתי בימי הילדות המוקדמים. אני רוצה להתייעץ איתך מה עלי לעשות, מה עלינו לעשות, שכן אומנם אני היא זו שנוהגת, אבל גם אתה כאן, גם עבורך התהום מסוכנת, על אף שאינך מודע לכך כרגע, אבל אתה ישן, חיוך מנומנם מונח על זוויות פיך והגורל של שנינו מוטל כולו בידיי.

אני מתעוררת.

מיד לאחר שהצלחתי להציב את המשוואות המתמטיות הנכונות ולבחור בנעלמים המתאימים שבעזרתם ניתן יהיה לפתור את בעיית הייקור, המיסוי וההוזלה של אופנועים, כפי שהוצגה בספר התרגול לבחינות הבגרות של הבת שלי, הרגשתי מעט זחוחה, אולי קצת כמו סודה ששחררו לה את הפקק בבקבוק שבו היא כלואה. דמיינתי שאתה כאן לידי ושאנחנו שוב שוכבים באלכסון על המיטה, משתוקקים לקרוע בפראות את הבגדים זה מעל זו ולהיפך, כמהים לחפון בציפורניים את בליל אברינו המבעבעים והרותחים, רק כדי להיטמע כל אחד בגוף האחר, עד שלא נדע יותר היכן אתה מתחיל ואיפה אני נגמרת, עד שאני גומרת וגם אתה, וחוזר חלילה, אבל במקום להיכנע לכיסופים הבוערים, אנחנו מעמידים פנים שאנחנו אדישים לחלוטין, משתתפים במשחק האהוב עלינו שחוקיו נקבעו זה מכבר, פעם, ללא מילים. העיקרון הוא בסיסי ביותר וכזה שכל ילד מכיר, מי יהא זה אשר ימצמץ הראשון ויתנפל על השני באקט שיבשר את סיומו של המשחק המקדים ואת ראשיתו של המשחק האחר.

"נשחק שש בש?" אתה מציע בקול חנוק מערגה, אשר מנסה לשוות לעצמו ולך גוון של ריחוק נון שלאנטי. "כן", אני עונה לך בצרידות, מחמת המאמץ שלא להתמוסס הראשונה ולנזול אל בין זרועותיך. אנחנו מתחילים לשחק. אתה בשחורים ואני בלבנים. בכל פעם שידינו נפגשות כאילו במקרה בסמוך לקוביות, על לוח העץ הממורק, אנחנו מישירים מבט. אפשר לחתוך את התשוקה שלנו לפרוסות דקיקות ולהאכיל איתה את כל הרעבים באפריקה, או בעצם את כל הרעבים ביקום כולו.

הזיכרון המשוחזר הזה מעציב אותי. פתאום אני מרגישה כמו סודה, שכל הפחמן הדו חמצני שלה התנדף בחלל ופנה לרקד בצוותא עם מולקולות אחרות ורחוקות. לא פלא שאני חולמת אותי ואותך מתקשים לסיים בהצלחה מסע שתכליתו היא ישיבה על קברים בצל עץ הברוש הזקן שגידל אותי. הרבה מוות וקיצים משתרעים להם ביני לבינך. אני רוצה לדבר איתך על זה, אבל אני לא מעיזה, כי נתתי לך כבר ללכת. אני רוצה לספר לך עד כמה משחק השש בש לבדו לא מעורר בי שום עניין או ריגוש ואף מצטייר לי כמו פעילות מכאנית רובוטית, אשר סופה ידוע מראש והיא איננה חולקת כלום עם אף אחד, כאשר היא מרוקנת מתוכן, ממש כמו במרוץ שאין בו מתיחה של הגבולות האנושיים ושום קמצוץ של הגשמה. אני רוצה לספר לך, כי אתה היחיד שאני יכולה לחשוב עליו כרגע, שיוכל להבין על מה אני מדברת, בגלל התוכן שנהגנו לצקת ביחד להגדרה ובגלל הגבולות של התשוקה, אותם נהגנו למתוח בכוונה תחילה. אבל מה זה משנה בעצם עבורך? אלו הם האחרים אשר להם אני צריכה להסביר שמדובר מבחינתי בכרוניקה שתוצאותיה ידועות מראש, מרוץ חסר מעוף שאחריו רִיק. כלום. שום דבר. שיממון גדול. תודה, אבל לא תודה.

ניכור הוא לא המגרש הביתי שלי, אם כי שיחקתי בו לא פעם מתוך חוסר ההבנה של אפשרויות הבחירה, אלא שלא בא לי יותר. לא אחרי שאני יודעת את מה שאני יודעת על ריגוש וסערה, וממילא אף פעם לא הייתי טובה בתחרויות קונקרטיות עם קו סיום לבן, אלא יותר באלו המופשטות, המופרכות, המטורפות, מה גם שתמיד אני יכולה לשחק נגד עצמי עם ההגעה המובטחת לקו הסיום ועם מידת ההנאה, אשר איננה נופלת במאום מזו אשר מתרחשת בחברת שותפים, אפילו להיפך בדיוק, במקרים מסוימים. השש בש לבדו לא מרגש אותי ולא מעניין אותי, ללא הערך המוסף וההשתייכות שלו למשחק שהנו גדול בהרבה, מורכב פי אלף ומאתגר כמו שרק האהבה יכולה להיות.

אם היית כאן עכשיו לידי, הייתי משחקת איתך וקורעת לך את הצורה במארס תורכי, או שאולי אתה לי, בכל מקרה, שנינו היינו יוצאים מובסים מרצון ומנצחים מבחירה, כמו שתמיד היינו. וכבר אני נודרת לעצמי נדר, שאם לשחק שש בש, אז רק עם עצמי, אפילו אם לנצח נצחים, וביחד, רק בתנאי שיהיה זה עם מישהו אשר יידע לשחק אצלי על סוג דומה של כמיהה, כמו זה שהרגשתי איתך.