זמן לחשוב, שקט לשמוע את חיכוך המחשבות אלו באלו, בעת שכל העולם עדיין ישן, פרט לכמה ציפורים וכלבים שהשכימו קום, או שמא טרם הלכו לישון. אני וסופיה לורן שלי הופרדנו זו מזו באבחת הסכין של הגורל. אני מביטה בתמונה שלך, חיוך של דוגמנית עייפה, בשמלה חושפת גב ארוך וזוג עיניים שבתוכם כבר מרצדת המחלה ועדיין, אין יפה ממך בעולם כולו. אני נזכרת איך נהגנו לרפרף כפרפרים בינות למקדשי הניהיליזם הפסימיסטי והיכלות הבוץ והרפש הידועים. היינו מציגות את עצמנו למתעניינים, בכינויים חיננית וריקנית, אולם בכל פעם שכזאת, היה מתעורר בינינו הויכוח מי היא מי.
היום אני יודעת שהיינו שתינו כמו נרקיסים בביצה טובענית, זקופות קומה, יפות תואר, צחורות, ריחניות ומשייות למגע, בשעה שמאומה לא החתים את דמויותינו המושלמות, עד אשר כיסה הבוץ את הכל ויהי חושך על פני תהום.
זוכרת את הלילה ההוא שפגשנו בבן של המשורר הלאומי? אני טיפסתי על מכסה המנוע של רכב חונה בפלורנטין והכרזתי: "חירות היא עבדות! שתים ועוד שתים הן חמש! אלוהים הוא השלטון!" השמים היו בגוון של שעת בין ערביים, אינדיגו טהור, מאה מיליון קראט, והבן של המשורר הלאומי לא יכול היה לגרוע מאיתנו מבט. הוא נפרד מבת לווייתו ודבק בנו כשם שרות המואבייה דבקה בחמותה נעמי. "באשר תלכו אלך", הוא מלמל כמהופנט, עיני האזמרגד שלו נוצצות מריגוש.
הלכנו לדירת הגג שלך, הקשבנו ליצירת המופת "או.קיי. קומפיוטר" והבן של המשורר הלאומי סיפר לנו על הילדות המחורבנת שלו תחת הצל המעיק של הכנפיים הכבירות של ההוא, אשר כל דבר שאותו הוא יבחר לעשות, יהיה מושווה אליו לעד לרעתו שלו, הקטן, המסומן גנטית, העלוב וזה שאין לו סיכוי להגשים את עצמו, אלא בארץ רחוקה, או תחת שם בדוי. חמלנו עליו ביחד, ריקנית וחיננית, לנו היו בעיות מסוג שונה לחלוטין והוא היה כל כך יפה ובודד ועצוב, אבל שתינו היינו כבר מקושרות לאחרים, ביחסים סבוכים בנוסח עובדת סוציאלית ומטופל, כך שלא נותרו כמעט המשאבים לאמץ אותו אל חיקינו הרך והחמים.
בסוף את הלכת לישון, אמרת שיש לך בבוקר דד ליין לסיקור המשפטי הזניח, במדור שאף אחד לא קורא, בעיתון שאין לו תפוצה, על האיש שהונה במשך שנים את הביטוח הלאומי. אמרתי לך: "זה בסדר, תלכי לישון, סופיה לורן שלי, אני כבר אתאהב לי לרגע בבן של המשורר הלאומי", אמרת לי: "אבל יש לך מחויבות לגבר ההוא, איך תסתדרי עם הסודות ועם הבגידה?" ואני הבנתי למה שאלת, כי את הרי הכרת אותי היטב, כמעט כמו איך שאני הכרתי את עצמי וידוֹע ידעת על חוקי השקר והאמת שהיו מנהלים אותי. ליטפתי את ידך בחיבה ובהכרת תודה על דאגתך האמיתית והכנה שחלילה אלך לאיבוד בסבך של פנימיותי, ואמרתי לך: "אל תדאגי, האנשים הרגילים לא מקטלגים סטוץ חד פעמי של התאהבות, כבגידה. רק בשעה שמעורב מגע פיזי נשלף לו הדגל השחור, שמכריז על דבר עבירה ואני, מתאהבת עם הראש ולא עם הגוף". נישקנו האחת את השנייה לשלום ואת שקעת לעולמות הרחוקים של החלומות ושל שירי המשוררים.
הבן של המשורר הלאומי ואני הלכנו לים. כל הלילה שוטטנו בין הגנים הציבוריים לחופים והכברנו זה על זו, וזו על זה, תילי תילים של מילים, שנשזרו אלו באלו כמקלעת קסמים. כבר מהרגע הראשון אמרתי לו, שזו הולכת להיות התאהבות חד פעמית, ללא כל מגע של העור ושלאחר מכן, לא נוכל להתראות יותר, כנראה לעולם, אם כי אי אפשר לדעת בוודאות על טווחים נצחיים שכאלו והוא הנהן בהסכמה, נותן לעצמו להיסחף על גבי הרגשות שלו, כמו היו הללו רפסודה מעשי ידיו של ניצול, אשר מבין את מרחבי האוקיאנוס שאופפים אותו, ללא גבולות, ללא מחויבות וללא הבטחה ודאית של המשך הקיום.
כאשר האיר עלינו הבוקר בקרני השמש החלוצות, האזנו שנינו לשקט אשר מתיר לשמוע את המחשבות מתחככות אלו באלו, בעת שכל העולם עדיין ישן, פרט לכמה ציפורים וכלבים שהשכימו קום, או שמא טרם הלכו לישון. ופתאום, בתוך כל היופי הזה, אשר נראה כמו תפאורה מושקעת בסרט רב תקציב מהוליווד, נזכר הבן של המשורר הלאומי בכל הסרטים שראה מימיו על אהבה ובכל מיני התאהבויות שיש להן המשכיות וכך, כשראשו מונח בחיקי ותלתליו מסתחררים סביב אצבעותיי, הוא נדחף להרים את גופו, נשען על מרפק יד ימינו וביקש להצמיד את שפתיו לשפתיי. אמרתי לו ששפתיי וגופי שייכים כעת על פי חוזה בלתי כתוב לגבר אחר, ואולם, כל מה שאיננו משועבד וכל אשר הנו חופשי, הוא שלו ללא הגבלה והבן של המשורר הלאומי קפץ על שתי רגליו, קוצף כולו והפטיר לעברי בארס: "את זונה כפרייה נרקיסיסטית ובוגדנית, את יודעת?" אמרתי לו: "בסדר, יקירי, היה שלום ותודה שהנחת לי להתאהב בך כל עוד היה העולם חשוך".
אחר כך הלכתי משם להתכרבל איתך, סופיה לורן שלי, במיטה שלך, שבחדר השינה, בדירת הגג שבקצה פלורנטין. את התעוררת לרגע, חיבקת אותי בזרוע אחת ומלמלת שורה משירו המפורסם של המשורר הלאומי. אני חייכתי ועצמתי עיניים. שתינו לא יכולנו לדעת אז ששעון הספירה לאחור, האיץ באותה השנייה את התקדמותו, מקרב אותך, סופיה לורן שלי, אל עולם החלומות והשירים הסופני, זה שמצוי מעבר לשער הנעול של המקום בו הותרת אותי.
לזכר א. אהובתי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
