רוקדת עם מילים

ביום הזיכרון 2004, בדיוק בשעה 11 בבוקר, אני בעבודה בעיצומה של שיחה טראנס אטלנטית עם לוס אנג'לס. לא שמתי לב לשעה והסירנה המייבבת תופסת אותי בהפתעה. האשה שנמצאת מהעבר השני של הקו היא ישראלית ואני אומרת לה באמצע המשפט: אוי, יש צפירה. היא אומרת לי: רגע, אני רוצה לעמוד אותה. "אם יש בי מיתרים הם מתנגנים ברטט, אם יש בי דאגה היא חשופה כמעט, אם יש בי אהבה היא תיאמר בשקט".

אנחנו שותקות למשך הדקה שחולפת, שתי נשים זרות זו לזו, בשיחה עסקית. אני דוממת בתנוחת ישיבה, היא אולי בעמידה. סיטואציה הזויה לחלוטין וחוצת יבשות, שמחברת לרגע למציאות הגיאופוליטית בה אני שוכנת, אשה אחת ממש רחוקה. אשה שכבר איננה קשורה יומיומית לכאן ולעכשיו, אם כי יש להניח שהיא נושאת על לוח ליבה, כמו כל מי שגדל כאן,  קישורים היסטוריים רבים, רגשות, רשמים וזיכרונות ממינים כאלו או אחרים, המבעבעים בקרבה בתגובה לצלילו של הקול הצורמני, אותו היא יותר מדמיינת מאשר שומעת באמת דרך שפופרת הטלפון. אני צינור לשירייך, אני מכל האנשים בעולם, מושיטה לאשה האחרת את זרועה הפשוטה לרווחה של אומה אשר בליבה חומה. "הכותל אזוב ועצבת, הכותל עופרת ודם. יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם".

הבת שלי הזמינה אותי לבוא איתה לטקס יום הזיכרון בישוב. היא מקפידה שאתלבש כיאות, כדי שלא אבלוט בחוסר שייכותי ושאראה, לשם שינוי, כמו חלק אינטגראלי מהקהילה. אני משתפת פעולה. עבורי זוהי עוד חוויית ביחד שלי ושלה. זאת הפעם הראשונה, מזה עשרים ושתיים שנה, שאני נוכחת בטקס שכזה. ממש כשם שתמיד דמיינתי כי יהיה, הטקס אכן לא מסחרר לוחות טקטוניים על גבי מעטפת הרגש שלי ואף אינו הופך את נפשי להומייה, בעיקר הוא מאיין בתוך מוחי את הפרטים האינדיבידואליים וצורר מהם פקעת של מכלול, פקעת שהנה חסרת צורה, נטולת מהות ובעלת אופי דהוי. פתאום אני מזהה קול בודד שמקריא מילים. אני לא רואה כלום, אבל שומעת את קולה הרועד של החברה הכי טובה של אמא שלי. השכול פתאום לובש לרגע פנים. לובש ואז מיד שוב פושט אותם, עת דומם לו הקול המוכר ונבלע ברחשי הקהל ובצלילים אחרים.

"יצאנו אט, חיוור היה הליל, במרחקים הבליחו האורות".

בדרך כלל אני מעדיפה לתת כבוד ומשמעות של אלמוות לעניינה של כל נפש אותה אני מסוגלת להכיל בזמן נתון. אני אינני יוצאת נגד הטקסים באשר הם טקסים, רק על עצמי ועל האופן שבו אני מתחברת לדברים, הנני באה להעיד. והלוואי שכל אדם ימצא את הדרך האישית, ההולמת את יכולתיו ואת כישוריו להתחבר למהות של הדברים. בשנה הבאה, אני מבטיחה לבתי, אם אני באה לטקס, זה יהיה רק בשביל לעמוד שם סמוך ללפיד ולתת את הנשמה שלי בשיר, לאורו המרצד.

או שבכלל לא. "לנצח זכור נא את שמותינו, באב אל וואד".

ניסיתי לראות אי אלו מתוכניות השכול של אתמול בערב ומצאתי את עצמי, נוזפת בקול רם לעבר הטלוויזיה בעצבים ובסוגריים, בעת שעוד מראיין ועוד מראיינת ניסו לתמצת אובדן בשאלות בנאליות כמו: "לאיזה דבר את הכי מתגעגעת אצלו?" (לזה שהוא היה בחיים אולי, יא מפגר?)

"על מי אתה כועס על המדינה או על המחבל המתפוצץ?" (על עצמי, על שלא נפרדתי לשלום כראוי, על שלא שמרתי עליו/עליה מספיק, על אותם אנשים אהובים שנטשו כך פתאום באמצע הכל, באמצע החיים, על המראיינים שמתעקשים לסחוט פוליטיקה מהעצב הפרטי, במקום להקשיב לקולו הנוגה והייחודי של היגון, כפי שהוא בוקע מליבו של האדם השבור היושב למולם, אידיוטים). "וההרים עוד יבערו באש זריחות ובין ערביים תנשב עוד רוח ים"

בסוף נרדמתי מול ערוץ ההיסטוריה ולמול דמותו של הפורמר פריימיניסטר יצחק שמיר, בעודו מלגלג ומגחך על שר החוץ של ממשל בוש האב, מר ג'יימס בייקר ועל נטייתו לעשות דרמטיזציה בנוגע לסירוב הישראלי לחתום על המסמך של הסכם השלום הכולל בדצמבר 1989, הסכם, שאם אני ארשה לעצמי להידבק לשנייה בג'ינג'יות הבייקרית, אפשר שאולי היה חוסך מאיתנו אינתיפאדה אחת וכמה ספרות במניין הגופות הבלתי נגמר.

"שלא ייגמר לעולם; החול והים, רשרוש של המים, ברק השמים, תפילת האדם".

חלמתי שאני מייעצת לראש הממשלה לשעבר, הטרוריסט בדימוס, שבארצנו אולי עדיף היה, לוּ הוא היה בוחר שלא להסתובב עם שפמפם קטנטן ומרובע, המבצבץ  מעל מרכז השפה העליונה, מאחר שזה עלול לעורר באנשים קונוטציות לא כל כך טובות, בלשון המעטה, אפילו אם מדובר בשפם לבן. "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, אשר היה כערבות הבוכיות".

כשסיימתי את כל מטלות עבודתי ליום זה, עליתי עם סארי, המאבטח ששומר לילות כימים על המקום ממנו נובעת פרנסתי, אל המרפסת הענקית שמשקיפה לעבר כל העמק הירקרק והבוהק, המשתרע לכל הכיוונים. ממול ניצבו להם הרי מחלוקת ומריבה בשלווה ובהדר, השמורים ליצירי בריאה אשר אינם אנושיים. סארי, בחור צעיר, יפה תואר וחרוץ מעין כמוהו, מספר לי בעצב כמה קשה לו למצוא עבודה שתהיה משתלמת עבורו כספית, בתמורה לשעות הרבות אותן הוא מקריב בעמל לחברת השמירה אשר גורפת ממון רב על גבו.

"איני רואה את צעדיי איני רואה את צעדיי ומי יראה אותם מחר".

אני שואלת אותו אם הוא מרגיש שכבן למיעוט הדרוזי נמנעות ממנו הזדמנויות תעסוקה והוא בתגובה מוריד את משקפי השמש של הטרמינייטור שלו, לוטש בי מבט ואומר: "אנחנו הולכים לצבא, לא כמתנדבים, אלא במסגרת שירות חובה בדיוק כמוכם ובצבא אנחנו זוכים להיות אזרחים סוג א' למשך שלוש שנים, אבל אם אנחנו לא מתים, מהרגע שבו פשטנו את המדים, אנחנו הופכים מיד, במקרה הטוב, לכלום ובמקרה הרע, לערבים מלוכלכים". אני כל כך מתביישת כשהוא אומר לי את הדברים האלו, כי אני יודעת שזה נכון. במו אוזני שמעתי את אחד העובדים קורא לו "ערבי מטונף". אז נכון שהעניין לא עבר בשתיקה, אבל בכל זאת, אבוי לכלימה ולחרפה. אני אוחזת בידו של סארי ובגרון חנוק ולוחשת לו בשמו של גוש קולקטיב עלום: "סליחה". "הן אפשר כי פתאום ניפגש במשלט או בדרך עפר, הן אפשר בין עשן ובין אש, גם לחלום שהכל כבר נגמר".