רוקדת עם מילים

מדהים איך שפרעות ודפוסים נושנים של הילדוּת חורטים קעקועים בנשמה, מהסוג ששום קרן לייזר או תמיסה חדשנית, שאך זה התגלתה ונרשמה כפטנט, לא יצליחו לעולם להסיר. בכל פעם שמישהו היה מעיר לנטע על כך שיש לה דיבור איטי, היא הייתה מתאבנת אוטומאטית בעלבון הישן ההוא של ילדה שעומדת שעות מול המראה ומעמיסה על עצמה אימונים מפרכים שבסופם היא מקווה להיות כשירה ומסוגלת לירות צרורות של משפטים מהירים וקצובים, כשם שמדברים הילדים והאנשים הרגילים. התרגול ההוא אומנם עזר לה מעט ונראה היה כאילו שברבות השנים כבר התחילו מרגישים פחות בקצב הזוחל שבו בוקעים הצלילים מגרונה, במטרה להפוך למסרים בעלי משמעות כזו או אחרת, אבל עדיין היא חוותה בקרבה את הדיסונאנס התמידי הזה שבין זריזות המחשבה ועוצמת ההצפות הרגשיות, לעומת איטיותו הבלתי נסבלת של הגוף.

הפער הזה של גוף ונפש התבטא בדרכים רבות והתקיים בקרבה של נטע מאז ומעולם, גורם הן לגופה והן לנשמתה לפצוח זה נגד זה בפעולות איבה שגררו פעולות תגמול שהובילו לפעולות נקם וחוזר חלילה. ההשכלה שלה נגדעה על ידה בגיל מאוד צעיר, באכזריות, באבחת גרזן ובחדוות ניצחון אשר הסתמכה על האשליה התמימה שאם היא תלמד פחות, היא תצליח לנוון מעט את שרירי התודעה שלה ולהפוך אותם למסונכרנים עם הקצב הגופני ועם הפעימות הנמוכות של דמה. במקביל, צרך גופה של נטע במשך שנים רבות, על סמך יוזמות מתחלפות של הצדדים המרכיבים אותה, כל חומר ממריץ שאי פעם הונדס במעבדה ע"י איזה שוליית לבורנט יצירתי, או לחילופין, כל תמצית שתכליתה לדכא מחשבה ורגש, שהיה ביכולתה להניח עליה את ידיה. סלף מדיקיישן, היא הייתה מכנה זאת בינה לבין עצמה ולא טורחת לתת הסבר ממצה לסביבה שמיאנה לתפוס מדוע ילדה טובה מבית טוב שכמותה, בוחרת לרבוץ בסמטאות החשוכות והמטונפות ביותר של הקיום. היה זה עידנים לפני שהתפרסמו המחקרים והמאמרים בשבחי הריטאלין, אלו שכללו את הביאורים על כך שתסמונות כמו הפרעת קשב והיפר-אקטיביות מעידות בעיקר על חוסר הרמוניה בין הריתמוס והעוצמות של הפעילות המחשבתית או הרגשית, לבין אלו של זו הגופנית.

"האדישה" היו מכנים את נטע בנעוריה, מאחר שהיא נהגה לנוע לאט ולדבר חלש ובמתינות. אילו רק הם היו יודעים איזה הוריקן של אמוציות ואיזה טורנדו של מחשבות היו מתרוממים ומסתחררים להם שם מאחורי ביצורי החומה הפיזית הזאת, שכמו בחרה על דעת עצמה להקרין קיבעון נון שלאנטי, גמלוניות וחוסר נמהרות. נטע ידעה שהכותל החיצוני של דמותה, זה הפונה לכיוונם של העוברים והשבים, משדר לכל ערוצי החישה של אלו העומדים למולו, תמונה לא אמיתית שלה כאדם אשר עתותיו בידיו ומאומה אינו מחריד אותו מתוך הפסאדה הסטואית אשר אופפת את פנימיותו כענן לבן. זה שיגע את נטע. אבל רק מבפנים, כלפי חוץ סותתו עוד ועוד לבנים שהגביהו את החומה. לפעמים עלה בה הדחף לקחת תת מקלע עוזי, לטפס על הבניין הכי גבוה שהיה בסביבה, לירות צרורות רבים אל השמים ולצרוח: "רציתם צרורות? רציתם שלשול ורבאלי? הנה לכם, זונות, אני לא מכונת ירייה של דיבור, זה לא אומר שאני לא בן אדם". כמובן שהיא לא עשתה זאת, אלא רק הלכה והסתגרה יותר ויותר בתוך השתיקה שכפתה על עצמה במחיצת אנשים שאין היא מכירה.

בשתיקה יש משהו מלבב וללא ספק יש בה יתרונות שמהירי הלשון לא יהיו מודעים להם לעולם, כך היא למדה. זה לקח לה המון שנים, אולי עשר, אולי יותר, אבל יום אחד פתאום הכתה בה ההכרה על כמויות המידע שהיא ספגה לתוכה במשך כל אותן השנים ופתאום היא לא חשה יותר שפגם הדיבור שלה כל כך ממעיט מערכה, כשם שהיא נטתה לחשוב פעם, לא אחרי שהיא הפנימה את כל אשר היא שמעה אודותיהם ומפיהם של אנשים אחרים על הפגמים האינסופיים שנגזר על כל אחד מהם לנסות להסתיר.

פעמים רבות הסתכלה נטע על גופה המוצק והצנום וחשבה על עצמה בפליאה הולכת וגוברת שהיא וודאי האדם היחיד בעולם כולו, שיש לו ריבועים בבטן וגם רגליים וזרועות דקיקות ומשורגות כשל רקדנית, לא מחמת חריצות גופנית, אלא מרוב כפיפות, מתיחות ופירואטים של המחשבה ושל הרגשות. אפשר היה לחשוד בגוף שלה שהוא מעולם לא ידע מה לעשות עם כל האנרגיה התודעתית הזאת, שהתערבלה בתחומיו והנחיתה פרעות ושמות על העצלות המולדת שלו מבפנים, עד שלא נותרה בידו ברירה והוא נאלץ לנתב אותה כדי לממן ולבנות רקמות מוחשיות ושרירים אמיתיים.

כשהייתה ילדה קטנה, היא כעסה מאוד על אלוהים. היא האשימה אותו בחטא קדמון שחטא כלפיה ובמחדל הבלתי ייאמן שבוצע בעניינה, תוך כדי התהליך השגרתי של חלוקת הנשמות לגופים המתאימים לפני הירידה לעולם, או שאולי, כך היא הרהרה לעיתים, היה זה אחד מעוזריו הזוטרים של אלוהים, אשר ברר עבור המהות הפנימית שלה, מתוך מחסן האפשרויות לבחירה, גוף אשר הנו במידה ובדגם הבלתי מתאימים.

ביום שהתחילה נטע לצייר ציורים, נפתחו בפניה דלתות עץ מעוטרות וענקיות, שהובילו אותה לתוך היכל מרווח בעל תקרות מקומרות, מוארות וגבוהות, בו היא חשה כמו אשה ענייה מהכפר, שמוזמנת לראשונה בחייה לנשף המלכותי של הרמוניית הגוף והנפש. סוף סוף היא מצאה את עצמה מחוללת בתוך סיטואציה שבה הגוף העצל יכול היה להמשיך לרבוץ באין מפריע, כאשר נדרשות ממנו אך ורק תזוזות קלות של הזרוע המניעה את המכחול, בשעה שהנפש מתקשרת דרכו עם העולם, בעזרת אלפי גוונים שנשזרו אלו באלו לכדי מסרים בעלי משמעות כזו או אחרת. נפשה של נטע לא התנסתה מעודה בתחושה שהיא הנה רשאית לבטא את עצמה מבלי שתצטרך להניח על צווארה ורגליה משקולות אשר יאטו את עוצמותיה וישטחו את עומק רבדיה, על מנת לרצות את הגוף. נטע לא האמינה שהיא מצאה לבסוף את הדרך לשתוק דיבורים, אך יחד עם זאת לגעת בלבבות של אנשים אחרים. שלום אמיתי, היא הריעה לעצמה בתוכה והפריחה אל על בלונים וזיקוקים. לא סתם שלום, היא חשבה, אלא אפילו כזה שטומן בחובו הבטחה לנורמליזציה, הישר מהחלומות הרטובים ביותר שלה.

נטע לא שכחה אומנם את מלחמת האזרחים העתיקה של הסכסוכים והפיוסים הפנימיים בתוך ממלכת הנפש, אלו שהתרחשו בין האמוציות לרציונל, סכסוכים שדעכו בעיקר עקב ההתאגדות נגד אוייב משותף וחיצוני שהיה תוקפן וערמומי מאין כמוהו, הלא הוא הגוף הבוגדני, היא רק קיוותה שבזו הפעם היא הצליחה לחתום על הסכם שלום הדדי וכולל בין שלושת מרכיביה השונים. נראה היה לה שהפעם זה יעבוד כהלכה מאחר ולא נרשמו ויתורים כואבים אצל אף אחד מהשותפים להסכם, מה שגרם לה לחוש כאילו היא מצאה את הנתיב הנכון בו תוכל להוליך זה לצד זה, בשלווה ובבטחה, את אותם היריבים בדם משכבר הימים.

ואולם, למרות שנראה היה כי כיתתו כולם את חרבותיהם למכחולים, בכל פעם מחדש, הדהים והפחיד את נטע לגלות כי בשעה שאי מישהו היה מעיר לה על כך שהיא מדברת לאט, מיד התאגדו להם, באותה ברית עתיקה משכבר הימים, המוח והרגש הלוחמים, כשהם ממהרים להוציא נגד אותו אדם פאתווה המכריזה עליו כבלתי כשיר לדיאלוג וליחסים איתה, תוך שהם משגרים לעבר הגוף איומים בנוסח: "אם תעיז לנסות לתקשר עם מי שאמר עלינו שאנחנו מדברים לאט, ראה את הסכם השלום שלנו מופר ומפורק, מאחר שאז תהפוך למשתף פעולה עם אויבנו המושבע – כל אדם שאינו מסוגל להכיל את מלוא התמונה הגדולה, המורכבת מפסיפס מלאכת המחשבת של הדיסונאנס המהותי המפוצל שהוא אנחנו, שהוא נטע, וכזה שרק רואה בנו אשה עם דיבור איטי".  והגוף, מה יכול היה הוא לעשות במקרים שכאלו? הוא שיתף פעולה והחרים לעולם ועד את כל מי שאמר לנטע שהיא מדברת לאט. ותשקוט אז הארץ מי יודע כמה שנה.

[מוקדש ליודיצה, כי אולי לפעמים אני חסרת סבלנות, אבל זה לא אומר שאני לא מאוד מאוד אוהבת

וגם לנ. שהלוואי ויהיה לך כוח להגיד לא בריש גלי לאותו מכבש חינוכי שדוחק בך לתת ריטאלין לילדך, לטובתו האישית, כחלק מתפיסת העולם ש"נורמלי" הוא מצב קיומי קונקרטי, בר השגה ולא קו מופשט ששורטט ע"י הבנת הממוצע השורר בין סך כל הפרטים הייחודיים בקולקטיב]