אני חושבת שיש לי סטוֹלקר, או בעברית תקנית שלי: אוֹרבן. באמת כבר המון זמן שלא היה לי מחזר מטורף. פעם דווקא היו לי הרבה כאלו. אני לא יודעת לשים את האצבע על התכונה הספציפית שממגנטת אותם אלי, אבל ההיסטוריה מעידה מעל לכל ספק סביר שיש בי משהו שמעודד גינוני חיזור בסגנון עדות הביזאר. כבר חשבתי שאיבדתי את אותה תכונה עלומה. דימיתי שניערתי אותה מעל עורי עם ההתמסדות הבלתי נתפסת של השנים האחרונות ואולי גם עם ההתכערות הבלתי נמנעת של הגיל, שממילא מפחיתה את אחוזי ההתעניינות ויחד איתם את השיגעון ההורמונאלי שמושלך לעומתי, על צורותיו החינניות יותר ופחות.
שקט השתרר בגזרת החיזורים הגורליים מאז ארבעת האירועים האחרונים שנחרטו בפרוטוקולים של זקני ההרמון. הראשון מביניהם הוא זה שבו שדד אורי חנות ממתקים, על אפם, חמתם ומערכת אזעקתם של בעליה, והביא את כל תכולתה אל מעוני, כשהיא ארוזה חבילות על גבי חבילות בנייר עטיפה וורוד בוהק וסרטים מסולסלים. השני היה הפנינג דני, שהחליט בוקר לא בהיר אחד לעשות טיפוס ספורטיבי על הקיר של כנסיית סיינט פול בלונדון בשביל לתלות בקצה כיפת השיש שלה שלט: "אודליה, הינשאי לי או תמותי!" השלישי היה מה שאני נוהגת לכנות ביני לבין עצמי "קרנבל מוטי" שטרח וקנה קרטיבים בטעם לימון לכל ילדי השכונה והעמיד אותם מתחת לחלוני בשורה מסודרת להפליא, לשיר לי אקפלה על פי לחן עממי: "אודליה, מוטי אוהב אותך. תפתחי לו את הדלת". האירוע האחרון נרשם לדיראון עולם כשתמיר ריסס בלילה חשוך במיוחד את מחצית מאבני הכותל המערבי עם כתובת גרפיטי לוהטת באדום וכתום ובה נאמר ללא כחל וסרק: "בס"ד, אודליה בת זונה!". ומאז – כלום! נאדה! וכבר עברו אי אלו שנים ואני הותמרתי למצב צבירה של שאננות, כי חשבתי שנגמר הסיפור הזה של המטורפים, אבל מסתבר שטעיתי, מאחר שעכשיו יש לי כנראה את ג'וני.
את ג'וני פגשתי במקרה, בדרך מהעבודה אל תחנת האוטובוס. הוא עצר את מכוניתו בסמוך אלי וביקש בנימוס לקבל הסבר על כיוונים. היה בו משהו ביישני ואבוד שכזה. כל כולו עטה חזות של בן השכנים אשר נקלע אזור חיוג רחוק שמיים וארץ מבית גידולו הטבעי, הבטוח, הידידותי והחמים. מיותר לומר שדי היה בחוסר האונים שלו על מנת לשבות את לבי. אני לא אומרת שהתאהבתי בו, או משהו כזה, אבל בהחלט הקדשתי לו מחשבה או שתיים גם לאחר שמכוניתו השתלבה בטוּר המכוניות הנוסעות ונעלמה לה בקצה האופק המאובק והשרבי.
למחרת, בדיוק באותה השעה ובאותו המקום הוא צץ לו שוב, כולו גמגומים וחיוכים ביישניים והציע לי טרמפ למחוז חפצי. הקדשתי לכך שנייה או שתיים של מחשבה והסכמתי. יהיו מביניכם וודאי כאלו אשר יאמרו כי זהו מעשה נמהר, אבל אני תמיד דגלתי בזן הטיעונים הגורס כי סכנות כמו אונס, שוד או תקיפה הן לא דבר אשר נובע סתם כך מנחת זרועו של זר מקרי בסמטה חשוכה, או מידיו המיובלות של איש לא מוכר בטרמפ אקראי, אלא לעולמים הן תהיינה ביטוי של דיאלוג בשפת הג'ונגל בין תוקף לקורבן, באם ייווצרו תנאי הכוחות המתאימים, לפעמים בין זרים בחשיכה ולעיתים תכופות אף יותר יותר, בין מכרים לאור יום ובסביבה שהיא לכאורה בטוחה. בכל מקרה, בטחתי בעצמי שאינני משדרת צלילים וריחות סמויים של אנטילופה צולעת הממתינה בשלווה לטורפה.
בעקבות השיחה שלי ושל ג'וני במכונית, המשכתי לחשוב שהוא נחמד שכן אז טרם נתקלתי בעדויות שיסתרו מסקנה נמהרת זו. חשבתי שהוא נחמד אבל די משעמם. הוא סיפר לי קצת על עצמו (בן לאם גרמניה ולאב אמריקאי) ועל עיסוקו (מפתח תוכנה בתאגיד תקשורת) ואני התעניינתי ככל יכולתי, עד אשר הגענו למרכז הקניות הסמוך למקום מגורי, היכן שהייתי צריכה לרדת מרכבו ולשוב לעיסוקיי שכללו בין היתר קניית מזון ושאר ירקות. הוא ביקש ממני את מספר הטלפון שלי בקול חלוש ועם עיני כלבלב מתחננות ואני, שלא כמנהגי החשדני, הסכמתי. למה לא? אמרתי לעצמי, מסכן שכמותו, הוא נראה לי בודד ונחמד. זה לא כאילו שאני מבטיחה לו אהבה של שווא, בסך הכול אני מושיטה לעברו יד של ידידות. ומה רע במעט קליטת עליה והסברת פנים לחייזר יהודי כשר, אשר חירף את נפשו הציונית בשביל לחוות את חייו בינינו? לבטח תסכימו איתי שאין שום רע. נפרדנו לשלום.
ניצבתי עומדת בסופר מרקט, בסמוך למדף של הסבונים. וכך, בעודי מתלבטת בין שמפו עבור שיער יבש למראה עשיר, רך ומלא ברק, לבין שמפו עבור שיער דק, למראה יציב סמיך ומסולסל, הוחרדה לפתע שלוות נפשי הצרכנית ע"י טפיחה עזה על השכם. הסתובבתי וראיתי את ג'וני עומד מולי, אגלי זיעה מנצנצים על פני מצחו הגבוה והבהיר. "אידיליה", הוא אמר לי וחזר ואמר: "אידיליה, אני לא זוכר למתי קבענו שניפגש מחר". בהיתי לעברו מעט המומה ומלמלתי בתגובה: "מה פתאום אידיליה? איזה מין שם זה? אתה מכיר מישהו או מישהי שקוראים להם ככה? אודליה, אני אומרת לך. או-דל-יה!" ג'וני התעלם מדבריי לחלוטין והמשיך בשלו, מתנשם ומתנשף: "אידיליה, אני מדבר אלייך, מתי קבענו למחר? תעני לי כבר!" ופתאום הוא לפת את שתי כפות ידי בחוזקה, עדשות משקפיו מתכסות כמעט לחלוטין בדוק ערפילי ועבה. "ג'וני", אמרתי לו, "תקשיב לי טוב, אנחנו לא קבענו להיפגש. הרגע הכרנו האחד את השנייה ולא קבענו כלום, כי אין לנו מושג ירוק זאת על זה ולהיפך. אתה מבין אותי ג'וני? אנחנו שני אנשים זרים שלא הולכים להיפגש מחר. תגיד לי שאתה מבין".
"אבל אידיליה..." לא הרפה ג'וני מידיי, כשהוא אוחז אותן אסורות בין שתי כפותיו הרועדות והדביקות, לא שוהה כלל וכלל לניסיונות ההיחלצות הנואשים של אצבעותיי. "אני אוהב אותך", הוא אמר, "אנחנו חייבים להיפגש מחר ואולי אפילו עוד היום. אני לא יכול לחיות בלעדייך. רק יצאת מהאוטו שלי וכבר נקרעתי מגעגועים עד ששכחתי לאן היו פני מועדות לפני שנפגשנו. אני אבוד בלעדייך, אידיליה". נאנחתי והתחלתי לדבר לאט, בתקווה שדבריי ישקעו למחוז כלשהו של תובנה. בסיועו של שבריר האמפטיה האחרון שעוד נותר בי כלפיו, סחתי לו: "אודליה, לא אידיליה, טמבל, וסביר להניח שהיית בדרך הביתה, ג'וני יקירי". "אבל איך אני אלך לבד?" הוא קטע את דבריי בקול מתחנן כשל ילד קטן שאיבד את אמו בלונה פארק, או במרכז קניות ענק. "מאוחר", אמרתי לו. "לך הביתה, ג'וני", אבל הוא לא הרפה: "אידיליה, חיי אינם חיים בלעדייך. עדיף לי כבר למות וזהו". או.קיי. אמרתי לעצמי, אזעקת המטורפים המוכרת מתחילה סוף סוף לפעול בקרבי בצלילי סירנה עולים ויורדים.
קראתי למאבטח של מרכז הקניות וזה סילק אותו מהמתחם, תחת אזהרה חמורה שלא להראות שם את פניו יותר לעולם ולא להטריד לקוחות, אבל מאז, בכל מקום שאליו אני הולכת, אני יכולה לראות את מכונית ה"אאודי" האפורה שלו מזדחלת בצללים ואת דמותו החיוורת של ג'וני אורבת לי מאחורי הזגוגית הכהה.
יום אחד, לפני שבוע בערך, ראיתי אסופה של שכנים ועוברי אורח על ילדיהם, כלביהם והמאהבות הסודיות שלהם, כשהם יוצרים צורת מעגל רעשני בקצה הדרומי של גן השעשועים השכונתי, ממש קרוב לארגז החול והשיחים שעל ידו. הבעות פליאה שונות ומשונות היו מרוחות על פרצופי האספסוף המקומי, מה שבהחלט עורר את סקרנותי. כשהתקרבתי לשם והצלחתי לבסוף לפלס דרך עבור המבט שלי, מבעד לאברי גופם המתנפנפים בהתרגשות לכל עבר, הופתעתי מאוד לגלות שמישהו גזם את שיחי ההדסים בצורת המילה "אידיליה". משום מה, פשתה בי מיידית תחושת בטן שאין מדובר במעשה כשפים וגם לא במעשה ידיו ומזמרתו של הגנן הבדואי, אשר ברגיל ממונה על הטיפול המסוּר בצמחיית הגן. כך או אחרת, באותו היום הזדרזתי לקנות לעצמי מנעול נוסף לדלת. שיהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
