אני לא יודעת למה אני כל הזמן מרגישה כאילו הייתי מכורבלת בתוך קליפת אגוז שנסחפת על גבי הגלים הסוערים יותר והסוערים פחות של איזה אוקיאנוס אינסופי. אני לא נושאת בקרבי שום תחושה של שליטה על החיים שלי. אני לא מרגישה גם שיש גבול ברור ומשורטט היכן שנגמר העולם שם בחוץ ואיפה שמתחילה האוטונומיה הפרטית שלי. לא יודעת, אולי זאת פשוט עייפות שגורמת לי להרגיש בימים מסוימים כל כך פרוצה ובלתי ממוגנת ובימים אחרים, בהם יש לי אנרגיה, אני מצליחה לגדל את המעטפת המבורכת של האשליה הזאת אשר מאפשרת לי להאמין שיש לי בחירה, שיש לי שליטה על מאורעות ושיש לי את החופש להיות אני מבלי שיתערבבו בתוכי כל הכוחות, הרצונות והקולות של העולם המשתרע מבחוץ אלי.
ושוב מתחיל להתרקם בתוכי אותו הקול השקט והנחוש של "תעזבו אותי בשקט", אותו הקול הלוחש ופועם קצובות שיש לו נטייה להפוך מאוחר יותר לרעם מכלה של סופת שלג אדירה, אשר תתגלגל באינרציה קולוסאלית ובמגמת השמדת כל העומד בדרכה, עד יעבור זעם אשר בעקבותיו תשתלט שוב הדממה ותאפשר לי לבוא לשקם את הריסותי ולקבור את מתי. שבריר של פעימת זמן בטרם שרעה זו מתרחשת ובאה, אני רוצה לצעוק אל העולם: אל תיגעו בי, אני נושכת, אתם לא מבינים? אילפתי את עצמי על פי עקרונות פאבלוביים ועל סמך השיטה האכזרית ביותר שנהוגה בהכנעת בעלי חיים לנחת זרועה של שררה. כל הכבוד לי, נדמה שהאילוף הצליח וראו איזה פלא מתרחש לו, אני נושכת רק את מי שבאים אלי באהבה, את השאר אני מרחרחת בידידותיות מעושה.
הכיסופים משתלטים עלי ומכניעים אותי תחת משקלם הכבד. אני כל כך רוצה, כל כך מתגעגעת, כל כך מייחלת, מה שמיד גורם בהכרח לשליפתו של השוט המאיים, זה המותיר סימנים כחולים לאורך, לרוחב ולעומק. ארצה, כלבה, אני מצווה על עצמי ולא מצליחה להתחבר למקום הנחשק ההוא של הרצון הפנימי, של החירות לבחור בין דבר אחד לאחר, רק נסחפת כמו מכורבלת בתוך קליפת אגוז זעירה בתוך ים הרצונות של הסביבה. כל מחשבה שחולפת בראש שלי, אני נאחזת בה כטובעת, מדמה שזוהי המחשבה האחרונה השלמה שאצליח להגות בטרם יתפרצו לראשי הצלילים התובעניים שדורשים ממני לבצע מהלכים כאלו או אחרים, לטובת אינטרסים שלא מעניינים אותי, בשם יעדים שלא אני הצבתי.
ניטשה סח לי על ההיגיינה של הידע ומצווה עלי להציב סלקטורים בכניסה לתודעה שלי. "האמת כפופה לאמברגו", הוא ישתעל ויאמר לי "שכן מוטלות עליה מגבלות המתירות התמודדות עם חלקה, לעומת דחייה מגמתית של חלקים אחרים ממנה". "אידיוט", אני אומרת לניטשה, "אני מדברת איתך על האבולוציה של הרגש ולא על זו של המחשבה, אותה אחת שבה החזקים מסלקים את החלשים, בעלי היכולת מכריתים את חסרי היכולת והיוזמים משספים את גרונם של חסרי היוזמה על צאצאיהם ולדורותם". "סלקטורים" ימלמל אלי שוב ניטשה את התשובה, בוחר שלא להיעלב מנביחותי, בעוד הוא מלטף בידיו החיוורות והמקומטות את השוט בו אני נוהגת לאלף את עצמי. "אין להשיג", אני אומרת לו בעצב ונותנת לרוח האספסוף להשתלט על קליפת האגוז הרעועה בה אני מיטלטלת אנה ואנה בדרך למחוז חפץ שלא אני בחרתי בו מלכתחילה.