רוקדת עם מילים

(במלעיל)

היא טוענת שעשיתי לה יחסי ציבור בעת שהוא התקשר לשאול אותי עליה. היא אומרת שהוא רק התעניין, אולם אחרי שסיפרתי עליה את מה שסיפרתי, הוא כבר הפך למאוהב ושבוי לחלוטין במיתוס שנשזר כעטרת מסביב לדמותה. "מצטערת", אמרתי לה, "לא התכוונתי לעורר פורענות. בסך הכל התרגשתי מהנכונות, מהכנות ומהאומץ שלו. אני, כשאני מריחה אהבה, מיד אני עומדת דום מתחת לדגלה. זהו אקט אוטומטי של מסירות נפש. ככה חינכתי את עצמי עוד משחר נעוריי". אבל היא אובדת עצות למולי, לכודה בסבך הרגשי והפיזי שנטווה סביבה, לא יודעת איך להתמודד מחד עם האיש הזה שהזכיר לה כי היא עדיין מסוגלת לחוש דברים בעוצמה, כאשר מהצד השני מתנשא לו הבית היציב שכוננה בעמל רב ביחד עם בעלה. "מבצר השפיות" היא קוראת לו בינה לבין עצמה ואף באוזניי. וכך היא מתנדנדת בתוך ספקטרום היחס האמביוולנטי שלה כלפיי וכלפי הקורות אותה, פעם היא אסירת תודה באופן שקשה לתאר במילים ופעם מאשימה אותי בתרומה נאה לפתיחת תיבת הפנדורה של הרגש, אותה היא נעלה בשבעה מנעולים וקברה מתחת לעץ, עמוק עמוק באדמה.

אין לי מה לומר בנידון, הן להגנתי והן ככתב תביעה לאשמתי ולכן אני רק שותקת ומחבקת. אני לא חושבת שמישהו יכול לזקוף לזכותו או לחובתו קרדיט או מחדל על הולדתה של תשוקה בין שני אנשים שאף אחד מהם הוא לא הוא עצמו. אני אינני מאמינה שאילו הייתי שותקת אז ולא אומרת לה שהוא שאל אודותיה או שאם לא הייתי מספרת לו בתשובה לשאלותיו כמה שהיא זכאית בעיני לאהבה, היו מערבולות החיים נסוגות להן לאחור ממטרתן הנחושה לערבל את אשר הנו בר ערבול. כמו מים היא התשוקה, אני מהרהרת, תחסום אותה במקום אחד ותוכל להיות בטוח שבעוד אתה שאנן, היא מחלחלת את עצמה לדעת וחופרת לה נקבה צרה שממנה היא תוכל שוב להתפרץ לאוויר העולם. אם להיות לגמרי כנה, זה אפילו טיפה מעצבן אותי שהיא לא לוקחת אחריות כוללת ומוחלטת על הרגשות שלה ובמקום זאת בוחרת להטיל על כתפיי חלק נכבד מהשותפות לדבר העבירה, אבל באותה הנשימה של כעס, נושבת אצלי אף החמלה כי אני מסוגלת גם להבין את הפחד שמולידה הסיטואציה וגורמת לה לבחור לפרקים בהטלת האחריות ממנה והלאה. בכל מקרה, המצפון שלי מתייסר כי כך הוא מאומן לנהוג, אך יחד עם זאת אני יודעת שהשתלשלות העניינים לא ממש נוגעת אלי ולא משנה מה היא אומרת על מנת לתת מעט מזור ומנוח למצפונה שלה.

ועכשיו ארבעתנו יושבים ביחד; היא וההוא שגורם לליבה לפרפר בקרבה, אני ושחקן הכדור-סל המפורסם שלא סובל אותי כבר מזה שנים (איך אפשר לא לסבול אותי? מה לעזאזל לא בסדר עם הבן אדם הזה?). שנינו, שחקן הכדור-סל ואני מביטים בזוג האוהבים הבוגדניים בחיבה יתרה, חולקים ולו לרגע, שנייה של אחווה ופליאה לנוכח הכמיהה המפותלת הזאת שמתייסרת בכבלי חשאיותה ואני תוהה אם אי פעם אוכל לחוש שוב בריגוש הבלתי נתפס הזה שבוקע מכל נקבובית בעורם של האוהבים. הריגוש המתוק שיש בהתאהבות בכלל וטעם הצוף המזוקק שמכילה אהבה אסורה בפרט. בקצהו השני של הרגש שלי, אני מרחמת על כל הנוגעים בדבר, שכן ללא ספק הרבה סבל וכאב עוד יצוצו כלוויינים בלתי נמנעים לכל מופע התשוקה המרהיב הזה, אשר בוודאי יוחלף, במוקדם או במאוחר, במחזה רב מערכות של מצפון מתייסר, של מלחמות התשה ושל רגשות אשם. והלוואי שהיה משהו שהייתי יכולה להגיד או לעשות בשביל למנוע את אותה הכרוניקה מלבוא ולהגיע, אבל כנראה שאין וזאת עובדה.

כוויית שמש / מיוּז

בוא בזבז את המיליונים שלך כאן,

היא מלגלגת בחשאי.

עוד מופע שיתופי

של גידול רגש אשם מצפוני.

אני חש בצמיחתו של רגש אשם מצפוני

אני חש בצמיחתו של רגש אשם מצפוני

היא בוערת כמו השמש

ואני לא מסוגל להסיר ממנה מבט

והיא תשרוף את האופק שלנו,

אל תטעו לחשוב שלא

הבה ונחלוק את האמת

כמו שאף אחד לא העז בוודאי

בכדי לשבור את השקרים האינסופיים,

היא תבכה אז בחשאי

היא בוערת כמו השמש

ואני לא מסוגל להסיר ממנה מבט

והיא תשרוף את האופק שלנו

אל תטעו לחשוב שלא

אתפוס מחסה מן העולם

מאחורי מסגרת שבורה

ואבער כך לנצח

לא מתמודד עם הבושה.