רוקדת עם מילים

אתם צריכים לראות אותי, עין אחת שלי כמעט עצומה לחלוטין וכל העור המקיף אותה משוח בגוונים עזים של סגול ואדום. לא, לא חטפתי אגרוף בפנים. לפחות לא במובן הנורמאלי והסביר של הביטוי, זה הבא לתאר כף יד אדם שאצבעותיה קמוצות, בעת מפגש עוצמתי ורב אינרציה עם פניו של הזולת. יש לי דלקת בעין. הסתבכתי בתגרה עם עצמי וזוהי תוצאת הלוואי שעלי לשאת על פני, מתנוססת קבל עם ועולם לדיראון האלימות הפנימית שאני נוקטת כלפיי. כעס הוליד אצלי תמיד דלקת, זאת משוואה ידועה במחוזותיי. הכתיבה ממתנת מעט את תופעת הלוואי של מועדון הקרב החשאי שלי, אבל לא ממגרת אותה לחלוטין מחמת החוקים הנוקשים שמצרים את שטף זרימתה. חוק מספר אחד: לא מדברים על מועדון קרב! חוק מספר שתיים: לא מדברים על מועדון קרב! חוק מספר שלוש: נו, אתם כבר יכולים לנחש אותו בעצמכם.

אני זוכרת את הפעם ההיא שבה אושפזתי בשל החשש לחיידק טורף. אני אומנם ידעתי בדיוק מה מתרחש, אולם הייתי מנועה מלהתבדח על כך עם רופאיי, גם בשל העובדה שהתקשיתי להוציא הגה משפתיי במצב ההוא וגם מאחר שידי היו כבולות בחוקי הברזל והשררה של המועדון. "הוצאת דיבה על חיידקים", הייתי ממלמלת, אילו יכולתי, באוזניהם של הרופאים המודאגים, "זה לא הם שטורפים בי, אלא הכעס העצמי המעכל כל חלקה טובה בבואו לייצר את החומר שממנו מזקקים אינפקציה טהורה". בפעם אחרת, בזמן ששתקתי כעסים, נאלצתי לספוג אלפיים סי.סי. של זריקת פניצילין. לא נורא, העיקר שלא הופרו הנדרים של השתיקה.

אני מנסה לנתח את הטריגרים שמתפעלים את מועדון הקרב האלים ומגיעה למסקנה שהבסיס לכל הזעם והזוהמה הוא החשש מפני כרסום מגמתי באוטונומיה. בדיעבד אני אומרת לעצמי שלהבא לא תושיע אף גדר הפרדה וגם לא חומת בטון יצוקה. הפיתרון הוא דיאלוג פנימי והדברות עם גורמי האיום החיצוניים מבעוד מועד, ביחד עם ניתובו של הכעס לאפיקים קונסטרוקטיביים ויצירתיים. האם זהו אכן פיתרון עתידי בר ביצוע, או שמא זו הנה אך ורק כמיהה לאידיליה, שלא ניתן לכונן במציאות עמוקת הרבדים ומרובת הכוחות שמניעים אותה?

ומיד אני נוטשת את הבחישה בצרוּתו הבלתי נסבלת של עולמי. התמונות של פלסטינאים רעולי פנים המרקדים עם חלקי גופות שעומעמו על ידי פיקסלים מטושטשים, עדיין מותירים לדמיון יד חופשית בהעצמת הזוועה, מעוררים בי בחילה וחלחלה אינסופית מפני טירוף הדעת וצימאון הדם האנושיים. אני נזכרת בדבריו של פרופ' בני מוריס, כפי שהובעו בראיון המפורסם שלו עם ארי שביט, על מחלת הנפש הפלסטינאית והשוואתו אותם לרוצח סדרתי שצריך לכלוא מאחורי סורג ובריח עד שישוקם ויוכרז שוב ככזה שאינו מסוכן לציבור. "כאשר באים לטפל ברוצח סדרתי לא כל כך חשוב לגלות למה הוא הפך לרוצח סדרתי. מה שחשוב הוא לכלוא את הרוצח או להוציא אותו להורג" יצוטט שם בני מוריס וגם: "...החברה הפלשתינית עצמה ...היא במצב של רוצח סדרתי. זו חברה חולה מאוד. נפשית. יש להתייחס אליה כפי שמתייחסים לבודדים שהם רוצחים סדרתיים".

כן, אני חושבת בלבי, אני אומנם נגד עונש המוות שנגזר כגמול לגיטימי מדבריו של בני מוריס, אבל אני מסכימה איתו שלמרות שלא ניתן להתכחש לעובדה שגם ג'פרי דאמאר וגם טימותי מקוויי חוו התעללות בילדות, אין זה אומר שהדרך להתמודד עם האינפקציה שנוזלת מאנשים שכמותם ופוגעת בתאים חפים מפשע, היא להתעסק בנסיבות שהובילו אותם לאן שהובילו. אולי כלקח עתידי, אולי כהבנה תיאורטית דידקטית של תחלואי החברה שלנו, אך לא כטיפול מיידי בסיטואציה שבה הם כבר הפכו למורסה מתפרצת. או בקיצור: לא מעניינים אותי כרגע דיונים של שמאל נגד ימין או להיפך. הם לא רלוונטיים בעיני. לעיתים צריך לקטוע אברים בשביל למנוע את התפשטותה של דלקת המאיימת על הגוף כולו, בדרכה להפוך לנמק. לקטוע ולהרחיק מהחלקים הבריאים והמתפקדים, כך בוודאי ימליצו הרופאים.

פעמים רבות מעמידים אותנו החיים בסיטואציה שבה צריך לבחור בין לכעוס על עצמך, לבין תחושות של זעם מעוור המופנה אל הזולת. "הבא להורגך..." יאמרו הללו שתופסים עצמם כריאליסטים ואני כאחת שתעדיף תמיד לכעוס על עצמי מאשר על זולתי, שואלת: האם זה לחלוטין מופרך לשאוף שלא לחוש כעס בכלל, לא כלפי עצמך ולא כלפי האחר? האם הויתור על הכעס משמעו ויתור על כל מה שהנו אנושי? לא יודעת, שאלות קשות שאין לי עליהן תשובות. אני רק יודעת שמתן יד לבריאת מצבים שבהם כעסים על חוסר אוטונומיה נכלאים ומושתקים למשך עידן ועידנים, מוביל בהכרח להתפרצות דלקתית חריפה. איך אני יודעת? אני חשה זאת על בשרי ועורי, הן הפרטי והן הקולקטיבי ויש לי כרגע תזכורת מוחשית מאין כמוה שמתנוססת בסגול ובאדום מסביב לעיני, כמו גם התזכורות שמתנוססות בתמונות ובכותרות של כל עמודי החדשות. דבר נוסף שאני חשה בתוכי כמו ביטוי של וודאות מוחלטת הוא שחייבים לעוף משם, לעוף ומהר, מהשטחים הכבושים הארורים! ומי יוציא אותנו משם? אולי רק הזעם שלנו עצמנו, שינותב לאפיקים יצירתיים וקונסטרוקטיביים. יאללה אריק תארוז, בוא נלך הביתה. הגיעה אינפקציה עד נפש. מספיק כבר. נמאס!