בחלום שלה הופיע איש בא בימים עם זקן ארוך ואפור, לבוש בגלבייה רקומה בצבע כחול טייסים. היא שאלה אותו: "מי אתה? אתה אלוהים?" הוא לא ענה, אבל מצמץ בעיניו והניד בראשו במחווה שהתקבלה על ידה כהנהון. "תגיד לי למה כל כך כואבות לי הידיים והרגליים, ששורפות מבפנים כאילו התיכו לי בתוך הוורידים את כל התכשיטים ושכיות החמדה של דור המדבר, בכדי לצקת מהם את עגל הזהב. תגיד לי למה קשה לי לנשום. תבהיר לי למה הצמרמורות, כאבי הראש, נשירת השערות, הבחילות והתשישות הבלתי נסבלת, אני רוצה להבין מה קורה כאן, אלוהים", היא דרשה ממנו מענה בדחיפות נרגשת, קולה הופך בלתי יציב לפרקים. הוא האזין לה, שולח בה מבט ארוך, נוקב, אוהב ומלא חמלה, כשל אדם המביט בפרי בטנו. היא יכלה לראות שהוא מקשיב ושומע אותה, אבל הוא לא אמר מילה. זה עיצבן אותה והיא נעה בחוסר מנוחה. היא מחאה כפיים למול עיניו הבוהות ורשפה כלפיו: "סליחה, אדוני, עם כל הכבוד לזכות השתיקה, אני חוששת שאתה צריך להשיב לי כאן כמה תשובות". הוא נאנח, ליטף את שערות ראשה בתנועה מלאת רוך, שפתיו נפרדו מבעד לזקן העבות שלו והוא אמר לה: "אני מצטער בתי, מה שתיארת הם תופעות של תסמונת מיראז' בגלל המסמרים ונזר הקוצים". היא הסתכלה בו באימה צרופה ועוד הספיקה להגות את המחשבה האחרונה שלה. אוי לא, היא הרהרה, הצלב הארור ההוא, זה לעולם לא ייגמר. היא התעוררה.
היא ישבה במיטה מנסה לנער ממנה והלאה את קורי השינה. עיניה נותרו כמעט עצומות לחלוטין. היא העיפה מבט מסביב, נדהמת לראות במחצית מיכולת הראייה הנורמאלית שלה גוף גברי דומם שרוע בשלווה לצידה. מי זה? היא תהתה, מנסה להיזכר בהשתלשלות האירועים של הלילה החולף. ערפל תודעה סמיך קידם את פניה בידיים פרושות לרווחה. היא מתחה את צווארה והטתה מעט את גופה, על מנת שתוכל לראות את הפנים שהיו מחוברות לאותו גוף אלמוני. עפעפיים חתומות, ריסים ארוכים ושחורים מסתלסלים כלפי מעלה, אף ישר ודק, עור שזוף ומחוספס עם זיפי זקן בן יום או יומיים, צלקת חיוורת חוצה את אחת מעצמות הלחי, שיער כהה ורך ושפתיים מלאות משורבבות בשלווה של שנת ישרים. הוא דווקא חמוד, היא חשבה וקמה בתנועות איטיות, מזיזה בעדינות רבה את ידו ארוכת האצבעות שהייתה מוטלת באדנות על ירכה. הוא נאנח מעט, מלמל משהו לא ברור והתכרבל מחדש לתנוחה של שינה עמוקה.
היא שטפה את פניה, מירקה את שיניה וסרקה את שערותיה הארוכות, מפזמת חרישית שיר של "הכל אודות הנערה". הערפל התפזר לו אט אט מתוך מוחה, אך עדיין היא טרם הצליחה להיזכר מי הוא הזר הנם במיטתה. היא יכלה להישבע שאמש, לאחר המפגש ההיסטורי שהתרחש במפתיע וללא כל אזהרה בינה לבין שתי חברות מן העבר הרחוק והמודחק שלה, היא שבה בגפה למעונה. מישל אמרה לה אתמול שזה לא מפגש היסטורי, אלא פרה-היסטוריה טהורה שמשחזרת את עצמה בזמן הווה כנגד כל הסיכויים, בעת שהיא נרקמת לנגד עיניהן, הופכת באחת מזיכרון כמעט מיתולוגי לכדי ממשות של עור וגידים. "פארק היוּרה", הכריזו שתיהן באותו הזמן ופרצו בצחוק מתגלגל.
שירה, מישל והיא עצמה לא שערו שיתראו עוד לעולם, אבל גלגלי הדינאמיקה של החיים יש להם תוכניות אחרות מכפי שניתן לשער או להתנבא בעניינן. הקשר בין שלושתן, מלבד החיבה ההדדית המיידית שהן חשו זו כלפי רעותה במפגש הראשוני, התבסס ביסודו על גבי יחסיהן הסבוכים, המפותלים וארוכי השנים, של כל אחת מהן בנפרד, עם הגבר שהן אהבו לכנות בינן לבין עצמן בשם: מיסטר וי. היא חייכה לעצמה אל מול השתקפות בבואתה במראה, נזכרת במראהו האקזוטי והנוכרי של מיסטר וי ושלל ההרפתקאות חוצי הגבולות והיבשות שהיא והוא עברו יחדיו. מיסטר וי היה הגבר היחיד שהביא למיטתם המשותפת שעון מעורר, כיוון אותו על מנת שיצלצל שעתיים מאוחר יותר והבטיח לה, כמו שגם טרח לקיים, שהוא יוכיח לה שסקס לא מתחיל לשעמם אחרי רבע שעה ובתום שלוש אורגזמות מהצד שלה.
מיסטר וי היה ללא ספק ג'אנקי מוכר ומוצהר של ספורט אתגרי.
לשירה ולמישל היו זיכרונות מעט יותר מורכבים מהמפגש עם מיסטר וי. מישל מצאה את עצמה נמקה למשך חמש שנים תמימות בכלא מעופש באקוודור הרחוקה, כתוצאה מסיומה הבלתי צפוי של אחת ההרפתקאות שהוא יזם עבור שניהם ואילו שירה נאלצה ללדת את ילדם המשותף - מיסטר וי ג'וניור, בבית החולים הצמוד למתקן כליאה סטרילי ומטופח בשוויץ. מיסטר וי תמיד יצא נקי וחסר כל פגע מכל תעלולי האקסטרים שהוא הגה, הפיק ויישם בסיועם של כל הנופלים והנופלות בפח הכריזמה הבלתי נדלית שלו. זה היה קסמו וזאת הייתה הקללה שהוא נשא בחובו עבור כמעט כל מי שאהב אותו ונשאר בסביבתו.
מישל תיארה באוזניהן הקרויות של שתי הנשים האחרות את סיפור האהבה המדהים שנרקם בינה לבין אנדרוגינוס אינדיאנית בין חומות הכלא הדרום אמריקאי. השד של חוסר החירות לא היה כל כך נורא עבורה, לדבריה, מאחר שבמקום בו שוכנת האהבה, המציאות מתמוססת לכדי חלקיקי רקע מעוטי משקל והשפעה. אצל שירה היה הסיפור מעט שונה, אומנם התנאים החיצוניים היו נוחים בהרבה מכפי שמישל תיארה, אבל בפנים, במעמקי הווייתה, חוותה שירה מוות גדול ביכולות אהבת האדם שלה. מבחינתה ביצע מיסטר וי רצח עם וטיהור אתני מוחלט של כל סממני האמון שהיה לה בבני אנוש. היא לא חשבה שהתחושות הקשות הללו שהיא נושאת כבר שנים בגינו, הן ברות שיקום. וכך הן ישבו להן, שלוש החברות מן העבר, כמו שילוש קדוש, שנברא לתפארת כל הדרכים שבהן יכול אדם לבחור לקבל את המאורעות הנקרים על דרכו בחייו.
הן שתו המון, את זה היא זכרה. היא הייתה שיכורה לחלוטין כשחזרה לביתה בשעות בהן נושקת האפלה ללידתו של האור החדש, אבל היא יכלה להישבע שהיא נרדמה באין איש במחיצתה ולכן היא עדיין לא הבינה מי הוא הזר שגופו נמתח בנינוחות מבויתת על פני המצעים הפרושים על מיטתה. היא נגבה את פניה בתנועות איטיות ומהורהרות ופסעה החוצה מתוך חדר האמבטיה, חוזרת בלאט לעמוד למרגלות מיטתה כדי לרדת לשורשי פתרונה של התעלומה. "אהמממ..." היא השתעלה חרש, משלבת את כפות ידיה זו בזו, אל מול חזה. אין תגובה. היא התיישבה בשקע החמים שהותיר מתווה גופה על הסדינים הצחורים ונגעה קלות בהססנות בקצה כתפו הערומה. "סליחה", היא מלמלה במבוכה. הוא התהפך לכיוונה, עיניו נרעדות לרגע ואז נפקחות למולה, כהות ואפלות כמו חור שחור שמאיים לשאוב אותה לקרבו. "בוקר טוב", היא סחה לו במבוכה. הוא חייך בחיוך מנומנם ועצל, שולח לעברה יד, מושך אותה בעדינות נחושה לקרב אליו ולהתכרבל בחומו. היא התאבנה בתגובה.
"סססליחה", היא גמגמה, מנסה לשמור על אווירה מסוימת של נימוס רשמי ודרך ארץ. "מי אתה ומה אתה עושה במיטה שלי?" "איזיס" הוא לחש לה בקול קטיפתי ועמוק, "את לא מזהה אותי?
זה אני - אוזיריס, באתי לקחת אותך לעולם הבא. מצטער שנאלצת להמתין לי כל כך הרבה שנים".
היא צללה אל בין זרועותיו, טורפת בשפתיה החמות את לשונו ואת שפתיו המורעבות ואז, בדיוק בשנייה בה עטפה אותה באופן מוחלט תחושת השיבה הביתה, היא כמובן התעוררה. והפעם באמת.
"ססססאמו ערס פרויד", היא מלמלה לעבר התקרה, "אף מילה ממך, אתה שומע?
אני לא רוצה לשמוע אף מילה!"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
