רוקדת עם מילים

כל הרוך הזה שבוער בעצמותיי מבלי להיות מנותב על מנת שיולבש כשמלת שבת על דמותם של אנשי חולין קשי יום, לעשותם לקיסרים של קודש, מתמצק לו לעיתים והופך לגושישים של חומר המתאווה לפרוץ ולהציף את היקום המנוכר המקיף אותי כמו טבעת אחידה של חלקיקי אטמוספרה בלתי חדירה. ולפעמים, אבל רק לפעמים, כשכל נחשול הרגש הזה מתפתל לו מבפנים ונצמד כמו פיתון ענקי לאברים חיוניים, מאיים לנתק אותם מאספקת החמצן הסדירה שלהם, אני מכוונת אותו כמו חץ שלוח אל החלל החיצון על מנת שיתעקל לו סביב חומם של יעדים וקורבנות מזדמנים. את קצה החוט של הכיסופים שנותר בין אצבעותיי, אני מושכת אז בעדינות מחושבת של דם קר ומצמצמת אט אט את המרחק המשתרע בין מלתעותיי לבין הטרף הטרי והמפרפר, שיועד לצנן את כל הרוך הזה הבוער בעצמותיי.

אני מביטה בציפורניי הארוכות ומדמיינת טפרים של חיה משחרת לטרף. זָכַר אלפה אחד שהיה קורא לי פעם אלילה, בעת שאני כיניתי אותו אליל והיינו עובדים זה את זו ולהיפך, בפולחנים של עמים זרים, היה אומר עלי שאני מגדלת ציפורניים אך רק בעונת הציד ונותנת להן לנשור בעתות של קינון ולכן כשחדלתי לפתע לכסוס ציפורניים בזמן שעוד היינו זובחים האחד לשנייה, הוא כבר ידע שחורבן בית המקדש, אשר קוממנו עבורנו, מתקרב ובא.

אתה שואל אותי אם אני כבר מאוהבת... והמילה "בי" שלא נאמרת ומצביעה עלייך, נותרת תלויה באוויר שמעלינו כמו רוח רפאים קלאסית מסרטים ישנים ואני אומרת לך שאני מאוהבת כל הזמן, ללא הפסקה, לפעמים באף אחד ולעיתים בך או בעובר אורח אקראי אחר ואני מחליקה בהנאה על ציפורניי הארוכות, נותנת להן להחזיר את אור השמש הבוהק ומזהה את ריח האנטילופה שנודף מעורך. רק אל תדהה לי פתאום ותהפוך לחלק מהעדר השועט בענן אבק לבן לעבר האופק, כי לעולמים אעדיף לעוט אחר הזנב של עצמי מאשר לפצוח במרדף אחרי דמויות מטושטשות, כך תכנתה אותי דיאנה לעבוד עם יצר הטרף והציד שלי. ואת מה שתוכנת זה מכבר, אינני יודעת לשנות.