רוקדת עם מילים

מה יש לך פוקהונטאס, ששוב את נועצת בי את המבטים השואבים והריקים שלך? את שוב חלולה? האם פעם נוספת, במלחמתך להבין את העולם שם בחוץ ולשחק בפלייאוף של הקיום, וויתרת על העולם הפנימי שלך? אל תעני לי בכלל, אני יודעת שכושר הדיבור אף הוא ניטל ממך, מתוך שגזרת על עצמך דום שתיקה כל עוד אין מדובר במילים שמטרתן שקר, קידום מכירות, פיזור ערפל ומניפולציות בשמם של האינטרסים של ברגים זעירים בתוך מבנים מיקרוסקופיים זניחים, שהנם חלקיקים במכונה יותר גדולה וחוזר חלילה. ככה את הלא תמיד נוהגת; מענישה את עצמך על כך שאת מתעבת את דרכם של אחרים ולא מסכימה עם מהלכיהם, אך שותקת מתוך שעורפך קשה הוא ויש לך את הנטייה להיאחז עם הציפורניים בתזה שלך שאֵת מה שלא מבינים לבד, כבר לא ישכילו להבין לעד.

אני מכירה אותך נשמה שלי ויודעת שכל השנאה והזעם הענוגים האלו שאת אורגת במקלעת שתי וערב ביחד עם העלבונות הצורבים שלך, ישמשו אותך בשביל ליצור לך את הקאקוּן, בו תוכלי להתכרבל ולחזור להיות תולעת ולו רק בשביל להוכיח לעצמך וליקום כולו, שכל סדרי עולם הנם הפוכים בעינייך. ובאמת, כיצד תמצאי לך דברים להתלהב ולהתרגש מהם, בזמן שאת עסוקה בלגדל לך עור של פיל לתפארת; מחוספס, אפור, מאובק ומחורץ בצלקות שהגלידו מכל ההבלגות שהבלגת ומכל האמונות הנאיביות שנשרו ממך בשביל שתוכלי לממש את הוונדטה שלך כנגד עצמך? תני לי רק להאיר את עינייך לכך שפעולות התגמול שלך משולות למעשה לנפנופה של אצבע משולשת כנגד עינו האדישה של עולם שעסוק בענייניו, מבלי לדעת בכלל שקיימת אי שם שכונת מצוקה שכמותך, כל כך מרוחקת מאור הזרקורים, בה מתנהלים קרבות עקובים מדם על טריטוריות של פשע ושל שליטה.

תני לי גם להזכיר לך, פוקהונטאס יפתי, כי יש והתודעה שלך היא כמו בצק שמרים; מתוקה, גמישה, רכה, ריחנית ואת יכולה ללוש אותה, ליצור ממנה צורות מצורות שונות, לצקת אותה לתבניות משומנות, לחשוף אותה למקורות חום חיצוניים וליצור ממנה תופינים ודברי מאפה מופלאים, כאלה שאפשר להתקיים מהם ימים שלמים בקור האכזרי של לילות המדבר. אל תתני לעצמך לשכוח שובע, בעת של רעב, כשם שאת לא מרשה לעצמך לשכוח רעב בזמן של שובע. פשוט תהיי הוגנת, פוקהונטאס, בעיקר כלפי עצמך, את שומעת?! ואגב, להשכלתך, לנהוג בנימוס ואיפוק לעיתים, לא בהכרח אומר תמיד שמכרת את נשמתך לשטן וסחרת בדעותייך בעבור חופן של שקרים.

 אולי תפסיקי כבר להיות כזאת כבדה, פוקהונטאס. אז מה אם אנשים משקרים? אז מה אם את מרגישה שהרפש של השקרים שלהם מלכלך את כסות עור הצבי הענוג שלך? אל תתחסדי לי, יקירתי, את הרי לא יותר טובה מאף אחד. אני יודעת שתמיד האמנת שיש רק שני דברים שמצדיקים רמייה בחיים האלו והתכוונת לכזבים מהסוג שמונע פגיעה חשוכת מזור ותועלת באחר, או לשקרים צחורים כמו מצע צמר גפן, שעל גביהם ניתן להנביט אהבה עצמית ואהבה לזולת, אבל תעגלי מעט את המבט הקווי שלך ואז וודאי תצליחי לראות, או להבין, או להאמין שיכול להיות שכל האנושות שותפה להגבלות השקר שאת הצבת, רק שמדובר ממילא בגבולות כה מופשטים, אותם מסוגל כל אחד לפרש בהתאם להבנתו, להיסטוריה שלו, לגורלו ולתפיסתו, מה שגורם בהכרח להיוולדם, בשעה טובה, של כל אותם השקרים המגוחכים הללו שמסתובבים להם במציאות, עירומים כביום היוולדם, ילדים של אף אחד, ממזרים מוכחשים של כל בני האדם.