רוקדת עם מילים

המרב שאני יכולה לעשות זה לכתוב פוסט שבו אני מסבירה למה אני לא יכולה להשתתף בכנס הדמויות הבדויות.

נתחיל עם כך שאני עצלנית, אני באה לכאן כדי לנוח. שם, בעולם המקביל, אני עובדת ונכונה בכל רגע לוותר על המחשבה הפרטית החשובה והגאונית שבדיוק באותו רגע הייתי עסוקה בה, לטובת מחשבות אחרות, כמו  השאלה הנצחית, למה הסיכומים המקבילים של אותו דבר אינם זהים.

בשבילי הבלוגוספירה הוא המקום שבו אני לא מוכנה לוותר על המחשבה שלי,  זה מקום של נחמה, פעם הנגינה והמוסיקה היו המקום שבו הייתי נחה, מאז עברתי לבלוגוספירה הנגינה נשכחה וזה המקום שבו אני נחה. 

כדי לכתוב מתוך דמות אחרת, דמות שהדיבור והסגנון שלה ידועים לכול (לפחות בטריטוריה), אני צריכה לוותר על עצמי ולהיכנס לדמותו של האחר, לנחש אותה מבפנים ולהנפיק תוצאה זהה,  זה כמו בעבודה, זה בדיוק מה שאני עושה עם האנשים שם בחוץ, אני כל הזמן צריכה לנחש אותם מבפנים כדי להקדים אותם בצעד קטנטן. זו העבודה שלי, ואם אעשה את זה גם כאן, יוצא שבשום מקום אני לא נחה.

אני משתדלת שלא להפוך את הבלוגוספירה למטלה.

לא כולם כמוני, נראה כאילו הרוב יכולים לכתוב בהזמנה, זה בעצם מה שלמדו אותנו בבית הספר, לכתוב בהזמנה, לדבר דיבור שהותקן במיוחד כדי שיציגו אותו, דיבור שאומר, תראו כמה יפה אני מדבר, כמה מוצלח אני, במשפט אחד אני סוגר רעיון שלם. אני לא מזלזלת בדיבור הזה, אני רק חושבת שצריך להשאיר מקום גם לדיבור אחר , דיבור שאומר, חכה שנייה , תשמע מה יש לי לומר לך.

נסחפתי כמובן, צריך לקחת בחשבון שלא כתבתי פוסט למעלה משבוע ומרוב אושר, חלה השתבשות קלה.

לאחר שסיימתי להסביר למה אני לא יכולה להתחפש לדמות אחרת, ישבתי ככה סתם וצללתי לתוך דמות  בלוגוספרית שיש לי אליה סימפטיה מיוחדת, ואם לומר את האמת זה היה די נעים, יכולתי לראות בברור למה קל לנו כל כך להפנים דמויות בלוגוספיריות, זה כמו להתאהב בזמר רק משמיעת קולו, (אחר כך, כשרואים את הזמר בהופעה, משהו מתקלקל, הדמות שהצטיירה בדמיון  שונה לחלוטין מהדמות שנעה ורוקדת בתנועות מגוחכות על המסך), כאן האישיות  היא הניגון של הדיבור שלנו, להקשיב לדיבור אחר זה כמו לנגן איתו ביחד, לנחש אותו מתוך ידיעת המקצב שלו, אבל לכתוב כמוה, לדבר כמוה , זה סיפור אחר.

(לבלוג של קלמן, אלוף העצלנים הבדוי האמיתי ואלוף הקפיצות)