רוקדת עם מילים

רשומון בדוי

הקדמה

חורחה מיגל סינטואן נולד, חי ומת בכפר דייגים בצפון פורטוגל. סינטואן העריץ את בן דודו המפורסם, פרננדו פסואה, וניסה לחקות את דרכיו, בין היתר על ידי יצירת דמויות בדויות אשר כתבו בשמו קטעי ספרות והגות, אך השוני בין השניים היה רב. כך למשל, בניגוד לדמויות הבדויות שיצר פסואה אשר היו בנות תרבויות ולאומים שונים, 232 הדמויות הבדויות שברא סינטואן היו בנות אותו כפר קטן בו התגורר סינטואן עצמו.

יציריו של סינטואן תיארו בחיבוריהם את חיי הכפר, כל אחד מנקודת מבטו שלו, ולעיתים רבות, בגלל מחסור באירועים יוצאי דופן, הם תיארו את אותו אירוע מזוויות ראיה שונות, מה שהדגיש ביתר שאת את העובדה שלא רק מחברי הסיפורים הם בדויים, אלא גם הסיפורים שהם מספרים הם פרי יצירתם הסובייקטיבי, ולא מעבר לכך.

ועכשיו, אחרי ההקדמה הארוכה הזאת, הגיע הזמן לבחון סובייקטיביות בדויה מהי, שלא יגידו שרק בכנס באורנים דנים בבדיה ופה רק כותבים אותה. אנחנו גם כותבים, וגם מנתחים עד זרא מה אנחנו כותבים, וגם מחקים מה שאחרים כותבים, וגם מנתחים איך אנחנו מחקים אחרים, והכל בדוי לחלוטין, בלי מיקרופונים ואנשים על במה, כמו שפסואה וסינטואן בטח חשבו שצריך לעשות.   

המתנות של ג'ורג'יניה  

מרקוניו אוהב הפתעות שמדיפות ניחוח של מרחקים. מתנות שהיה יכול להשיג בעצמו בכפר הוא דוחה בחביבות אך בעיקשות. תושבי הכפר ששמעו על אהבתו מנסים לעזור לו כמיטב יכולתם בחפשם אחרי מתנות מקוריות, אבל הם כמעט ולא יוצאים את גבולות הכפר וכך נותרת אהבתו של מרקוניו מיותמת. ג'ורג'יניה מעולם לא צעדה למרחק של יותר מכמה מילין מפתח ביתה, אך היא ניחנת ביכולת להרגיש מרוחקת מגופה ומסביבתה. ג'ורג'יניה בוחנת חפצים ואנשים במבט של אדם שאינו נמצא במקום בו הוא נמצא, ודנה אותם כאילו הגיעו מעולמות רחוקים.

יום אחד טייל מרקוניו בשוק כשלפתע חשק באגס. ג'ורג'יניה, שעבדה בדוכן הפירות של אביה, הושיטה למרקוניו אגס שנקטף באחד המטעים שהקיפו את כפר, אבל הדרך בה האירו קרני השמש את שערה בעת שהגישה לו את האגס גרמה למרקוניו להרגיש כאילו האגס נמסר לו ממחוזות רחוקים. מרקוניו נגס באגס, וגם טעמו היה טעם של אגס זר. מאותו יום היה מרקוניו מקפיד לעצור מדי יום בדוכן הפירות של ג'ורג'יניה, וג'ורג'יניה, שהתמלאה גאווה על כך שמרקוניו מוצא את אהבתו רק בפירותיה שלה, החלה לצרף לשק של מרקוניו, יחד עם הפירות, שי קטן ממנה. ג'ורג'יניה היתה שמה בשק אבן קטנה שמצאה בשדה, גבעול של תלתן שנקטף ביד אמונה, או כל דבר מקומי אחר שמצאה וידעה שיאהב, ומרקוניו היה פותח את השק מיד כשהיה מגיע לביתו, והיה מחפש אחר ההפתעה היומית שלו ומפליג בעזרתה לעולמות לא נודעים שמעבר לים.

באמצע הקיץ הגיעה לכפר אוניה. המלחים על האוניה התנהגו באופן שהיה הולם התנהגות של זרים וניכר היה בבגדיהם כי הם באים ממרחקים. במשך שבוע שלם לא פקד מרקוניו את השוק אלא השכים קום וצפה באוניה ובמלחים מהמזח, מבוקר עד ערב. ג'ורג'יניה, שדאגה למרקוניו, יצאה לחפש אחריו כשהיא נושאת עמה מתנה חגיגית - שרשרת שנשלחה לה מבת דודתה שגרה מעבר לים. אבל כשג'ורג'יניה מצאה את מרקוניו והעניקה לו את השי, הרגישה השרשרת בידיו של מרקוניו כשרשרת שנעשתה בכפר.

מאותו היום בו מרקוניו טעם את הזרות של המלחים היו בעיניו מתנותיה של ג'ורג'יניה מתנות שמדיפות ריח מוכר וקרוב, אבל מרקוניו לא אמר על כך כלום לג'ורג'יניה, לא לפני שהם התחתנו וגם לא אחרי החתונה. לאחר החתונה הפסיקה ג'ורג'יניה לתת למרקוניו מתנות מדי יום. היא חשה בדרך שבה מרקוניו הביט בה עת נטל אותן מידיה כי הוא אינו מעונין יותר במתנותיה. אבל מרקוניו ידע מה היה הדבר בג'ורג'יניה שגרם לו להפליג בדמיונו לניכר. מרקוניו בנה לו ולג'ורג'יניה בית חדש, ובו חלון שנבנה במיוחד כך שקרני השמש יאירו את שערה של ג'ורג'יניה בכל בוקר, וכך היה מתעורר בבקרים שמשיים ומביט בג'ורג'יניה הישנה ובשערה הזוהר, שהכיל עבורו עולם ומלואו.

בית חדש

למרקו נמאס מזמן מהכפר הקטן והעלוב שהוא גר בו.

כל האנשים שהקיפו אותו חשבו אותו דבר ודיברו אותו דבר וכולם היו מלאים בדעות קדומות שגם מרקו האמין בהן למרות שניסה שלא. נמאס לו לקום בבוקר כל יום וללכת לנמל ולשבור את הגב עד הלילה ואז ללכת לפאב היחיד בכפר ולהשתכר שם עד הבוקר, ואז לקום שוב בבוקר עם כאב ראש ענקי ולגרור את עצמו אל אחד מהמנופים המרעישים האלה שבקיץ הוא היה מזיע בהם כמו סוס.

האמת, שמרקו קינא באנשים מהכפר השכן, שהיו מעדה אחרת לגמרי, לכן הוא ניסה להתלבש כמו האנשים מהכפר השכן, ואפילו הכריח את כל האנשים בכפר לקרוא לו מרקוניו, שם שהזכיר לו מישהו מכובד מהכפר השכן, אבל הוא המשיך להתייחס אל עצמו כמו אל מרקו, וככה גם כל האחרים שהיו מסביבו. על כל אחד שקרא לו מרקוניו היו שלושה ששכחו, וגם אלה שקראו לו מרקוניו ראו את מרקו הישן מול העיניים.

מרקו שם עין כבר מזמן על הבת של הירקן, ז'ורז'ט, אבל היא, בחורה חכמה הרבה יותר ממנו, שיחקה איתו משחקים. מצד אחד היא נתנה לו להבין שהיא מעוניינת, ומצד שני היא לא נתנה לו להתקדם לשום מקום.

אני לא מסכימה לצאת איתך לפאב, בוא ניפגש בשוק באמצע היום, וגם אתה צריך לקנות ממני פירות כדי שאבא שלי לא יחשוד בכלום, אין דרך אחרת.

כל פעם היא היתה מגניבה לשק שלו חפץ מוזר אחר, ומרקו היה צריך לשמור את כולם אצלו בבית, למקרה שיום אחד היא תסכים לבוא אליו. החברים שלו כבר התחילו לצחוק על אוסף  הגרוטאות שמילא את הסלון שלו.

כשמרקו שינה את השם שלו למרקוניו, ז'ורז'ט הסכימה לשנות את השם שלה לג'ורג'יניה. מרקו פירש את ההסכמה שלה כסוג של כניעה, ובאותו לילה ניסה לגרור את ז'ורז'ט אליו הביתה. ז'ורז'ט לא הסכימה אבל בסוף התרככה והסכימה ללכת איתו לפאב. אחרי כמה בירות היא היתה קלה לפיתוי יותר מתמיד, ונראתה למרקו מזמינה יותר מאי פעם, ובסוף שניהם התגלגלו לבית של מרקו ומשם למיטה החורקת שלו, ואחרי שעתיים של זיעה ותרגילי התעמלות הם נרדמו עד הבוקר.

למחרת ז'ורז'ט ביקשה ממנו שלא יתקרב אליה למשך כמה ימים. בדיוק באותו זמן עגנה בנמל אונית מסחר גדולה, שמרקו עוד לא נתקל באחת כמוה בכפר, שהיתה צריכה להמתין ליד הכפר שבועיים עד שיגיע אליה מטען חשוב. מרקו התיידד עם אחד המלחים וזה קישר בינו לבין הסגן של רב החובל, שהציע למרקו להפוך למלח הטענה על האוניה, תמורת כסף טוב. הוא הסכים מיד להצעה שאפשרה לו סופסוף לברוח מהכפר המושתן, וישר רץ לספר את הדברים לז'ורז'ט, שתראה מה היא הפסידה, הכפרית הקטנה הזאת. אחרי זה מרקו הלך הביתה, זרק את כל המתנות של ז'ורז'ט לפח, וארז לו תיק קטן לדרך.

יום לפני שהאוניה עמדה לעזוב את הנמל, ז'ורז'ט הגיעה לבית של מרקו. אני בהריון ואבא שלי יודע על זה, וביקש ממני להגיד לך שאם אתה לא מציע לי נישואין אתה חשוב כמת. מרקו ידע שבכפר לא מתייחסים בצחוק לחילול כבודן של נשים, ולכן למחרת בצהריים כשהאוניה עזבה את הנמל התחתנו מרקו וז'ורז'ט על במה שהוקמה באמצע השוק, ומרקו הכריז שהוא נשאר כבר לא מרקוניו אלא מרקו, ושג'ורג'יניה חוזרת להיות ז'ורז'ט.

ז'ורז'ט עברה לגור אצל מרקו. כשנכנסה לבית בפעם הראשונה כשהיא לא שיכורה או נסערת, היא מיד הבחינה בחסרונן של המתנות הרבות שהיא נתנה למרקו, ומרוב כעס היא נשבעה שלא תיתן לו מתנות יותר לעולם, ורק בגלל שמרקו ישר הבטיח לה בית חדש עם חלונות גדולים היא הסכימה להישאר איתו.

עקרון הקבלה המהופכת

כל הנשים אוהבות לקבל מתנות. לא משנה אם הן מודות בזה או לא, או אם הן גרות בעיר גדולה או בכפר דייגים קטן. זה משהו גנטי אצלכן, זכר לעברכן כמלקטות וכשומרות. זה לא ממש משנה באיזו מתנה מדובר, העיקר הכוונה וההשקעה שעמדות מאחורי הנתינה.

גברים לא בנויים לזה. לא ללקט ולא לחלק לאחרים. אנחנו מטבענו ציידים נודדים, ולכן אנחנו לא מסוגלים לשמור אצלנו משהו לפרק זמן ארוך יותר מאשר משך הזמן שבו לוקח לגוף שלנו להתנקות מפסולת (וזה גם הסבר ליצירתם של מאכלי השבת למיניהם). יותר מזה, אנחנו לא יכולים לאגור אצלנו דברים מתוך כוונה להיפטר מהם אחרי זה. אם במילא נפטרים מזה, למה בכלל לאסוף את זה?

עם התקדמות האבולוציה, הנשים פיתחו מנגנונים מתוחכמים במטרה לגרום לגברים להעניק להן מתנות. למשל, היעלבויות שהדרך היחידה לפצות עליהן היא מתנה גדולה במיוחד. למשל, המצאת "הגבר החדש" שלא קיים בשום מקום חוץ מאשר במגזינים נשיים, ונוצר רק כדי לגרום לגברים להרגיש מחויבים להעניק מתנות. אך שיא השכלול הנשי הינו "עקרון הקבלה המהופכת", רעיון גאוני שיעילותו מוטלת בספק. במטרה לגרום לגבר להעניק מתנות בעצמו, האישה מעניקה לו מתנות על מנת שירגיש מחויב להחזיר לה בתמורה.

בתקופת החיזור שלי ושל אשתי, בעת שהיא עבדה בשוק (הפיננסי) בחלוקת פירות (הוניים), אשתי נהגה להניח כל יום מתנה אחרת בתיק הלפ-טופ המהודר שלי. מטבעי כצייד, ראיתי את המתנות, נהניתי מהן, והשלכתי אותן כשהן מיצו את עצמן. כאשר עברנו לגור ביחד אשתי ראתה שלא רק שלא החזרתי לה במתנות משל עצמי, אלא בכלל לא שמרתי את המתנות שלה. הספיק לי מבט נוקב אחד ממנה בשביל להבין כמה הסתבכתי, ומייד הצעתי לה שאבנה לה כפיצוי בית חדש (עם חלונות גדולים), לפי עיצוב שהיא תחליט עליו.

אז תגידו לי, העיקרון עובד או לא עובד?

אוניה לפני אחרונה

אנחנו יושבות ליד שולחן האוכל במטבח המרווח והמואר שלך, בבית המצוחצח כאילו היה חרב סמוראית במוזיאון ההיסטורי של טוקיו. הבית הזה שניצב על ראש גבעה המשקיפה על כפר הדייגים, כפר שהיה בעבר שליו עד כמה שניתן, מקרין פנימה אור שמש לוהט שניתך על פנינו, ובה בעת מקרין החוצה שקט נפשי שרק בתים מופנמים מסוגלים לו. קרן אור החודרת מבעד לחלון מאירה את שערך כאילו חבשת הילת מלאך ויוצרת סביבך ערפל מוזהב שגורם לי להיזכר בך, כפי שהיית לפני שנים רבות. אני מתבוננת בך ומצטמררת מעוצמת הכעס המפעפע בי לנוכח השינוי שחל בך. את, שהיית חזקה ומלאת חיים, שנהגת לרוץ בשבילי האי כאילו סנדלים של ענן נעולים לרגלייך, יושבת מולי רזה וכמושה, ללא כוח לזוז. ימים לא אכלת, ורק עווית מזדמנת מטלטלת מדי פעם את גופך הצנום.

"הכפר מינמטה שוכן בחופו המערבי של דרום האי קיושו ביפן. הכפר מינמטה היה כפר דייגים רוגע, בדומה לכפרי הדייגים הרבים הפזורים לאורך חופי האי, אך זאת רק עד לשנות החמישים של המאה הקודמת."

את, שאת האהבה האינסופית שזרמה בעורקייך מחליף עתה כאב השורף וצורב מבפנים כאילו הגהנום כולו, על שבעת מדוריו וצוות שדיו התנחל בגופך. את, הנדיבה מכל, שכל יום הענקת לו מיצג חדש של אהבתך בדמות פלאים שמצאת על חופי האי, נותרת לבדך. וגרוע מזה, כמו עלבון לאבלך, מידי פעם פורץ מפיך צחוק עוועים שלא במקומו, המבזה את היגון האינסופי שבעינייך.

"החל משנות ה-50 החלו תושביו של הכפר לחלות במחלה מוזרה שכונתה Minmata Disease"", אשר נגרמה כתוצאה מהשלכת כספית למימי המפרץ על ידי מפעל לייצור אנרגיה שהוקם סמוך לכפר. דגי המפרץ הורעלו, ותושבי הכפר שאכלו את הדגה, הורעלו גם הם וחלו כתוצאה מכך."

לא הבנת מדוע הוא לא חזר אליך, אז, בתקופה בה עגנה האוניה בנמל הכפר. רק כשמצאו את גופתו הבנת. צוות האוניה, שכלל מדענים אשר באו לבחון את תוצאותיה והשלכותיה של הרעלת כספית, סיפר על האסון. כך גם ניתן לך, סוף סוף, הסבר על המחלות בהן לקו תושבי האי. אם היית יודעת קודם. אולי הכל היה שונה לו הבנת כבר אז כי אותן מתנות, אותן אבנים מבריקות ונפלאות צורה, ששזורים בהן חוטים כסופים וטיפות של אור, אינן יכולות לסמל אהבה, כי הן אינן מסמלות אלא מוות. לכן לא יכולת להמשיך ולשמור על מתנות-מזכרות אלו. את טוענת כי כל שנותר לך ממנו הוא הבית שבניתם, אבל את טועה. יש לך את זיכרונותיך. את יכולה לעזוב את הכפר המקולל הזה. בבקשה אחותי, אהובתי. בואי איתי. נלך מפה לעולם אחר שבו השמש היוקדת לא מסמלת רק זיכרונות של אור מפעם.

"עשרות מאנשי הכפר מתו כתוצאה מהמחלה ומאות אחרים הפכו לנכים, וכך גם צאצאיהם שנולדו בעלי מום. מתסמיני המחלה: רעידות בכל הגוף, הפרעות בדיבור, עוויתות לא רצוניות, פרצי צחוק בלתי ניתנים לעצירה, נשירת שיער, הפלות, ועוד תופעות שאינן מאפשרות אורח חיים תקין ומקצרות את תוחלת החיים." 

בחוץ נשמע רחש הגלים, עליו גוברת, לרגע, צפירתה של האוניה הלפני אחרונה מהכפר. עוד מעט תפליג האוניה וניוותר כאן רק שתינו. בחוף הנטוש והפצוע הזה, שהדממה, המופרת רק על ידי אוושת הגלים, האופפת אותו דרך קבע, מעידה על שאירע בו בקול רועם, כבכיים של עשרות הילדים שמתו בו, ועשרות הילדים שלא נולדו בו.

"מניין ההרוגים והנפגעים כתוצאה מהזיהום המתמשך שביצע צ'יסו קורפוריישן בחופו המערבי של דרום האי קיושו ממשיך לעלות גם כיום. עד היום זוהו כחולים במחלת מינמטה למעלה מ-2,000 אנשים, מתוכם כבר מתו למעלה מ-1,000."

קורסת לתוכך

זִכרי.

טעם מתנה

כזיכרון אחרון

מתוק

אך מר.

שובל מתמוסס

זכר לזה ששט

מבלי שוב.

ואולי רק בא

אליך בחשיכה.

עינייך רואות

כפר קטן

אפור

מיותם.

כמוך.

קווי.

לנחמה

בדמות מי שהיה.

לא מנחם, רק מותיר

עמימות בדויה.

או פשוט סתם נולד והפך לבר קיימא.