רוקדת עם מילים

אני משוחחת בטלפון עם חברי הטוב אורן. לפתע פתאום, כלאחר יד ובלי משים הוא משחרר לחלל היקום מידע מרעיש ומסווג ביותר, כאילו הוא היה מדבר בעניין יומיומי שכבר הספקנו לדוש בו אלפי פעמים. אילו הייתי טיפה פחות ערנית מכפי שאני באותו הרגע, היה קטע זה בדבריו לבטח חומק ממני והלאה; אני לא הייתי שומעת והוא לא היה שם לב שפלט את האינפורמציה מבין דל שפתיו, אך לא כך הוא. למזלי, אני ערנית לתפארת עקב נושא השיחה הקודם בו עסקנו (ספרו של אורי בר יוסף "הצופה שנרדם"). למשמע דבריו, עולה גל של חום מלא ריגוש לעבר לחיי, הן הופכות וורדרדות ואוזניי כמעט שמתחילות לצלצל, פשוטו כמשמעו. המידע המדובר יכול אומנם להיות מקוטלג תחת הכותרת של פרט ביוגראפיה אישי, אלא שעקב אופי הדמויות המעורבות בסיפור וכל מיני אירועי שרשרת נלווים, הופך מידע זה לעסיסי מאין כמוהו, עד שניתן לומר עליו כי יש בו עניין לציבור וכשאני אומרת את המילה ציבור, אני כוללת בתוכה את כמה מחבריו הטובים ביותר של אורן, את מכריהם הקרובים והרחוקים, את נשותיהם ומשפחותיהם, את השכנים של כל אלו שהזכרתי ואפילו את העיתונות הארצית. וכשאני אומרת עיתונות ארצית, אני לא מתכוונת לעמודים האחוריים.

באותה השנייה בה צוללות מילותיו של אורן למעמקי תודעתי כמו מטבע שנופלת לתוך באר ריקה וטחובה, אני מבינה שמדובר במידע אמין, מדויק ונכון. אני לא יודעת אם כל אחד מכיר את ההרגשה הזאת, אבל לעיתים אתה שומע משהו ויודע בכל נים ותא בגופך שמדובר באמת לאמיתה, אמת אשר חלקים עמומים וחסרי גישה בתודעה שלך, היו מודעים לקיומה הרבה בטרם שצליליה הגיעו לאוזניך בפועל בפעם הראשונה, גם אם מדובר בפיסת האמת המופרכת ביותר שניתן להעלות על הדעת, או לחילופין, כזו שלכאורה אין לחלוטין להעלות על הדעת.

ככל שזה מפתה לעסוק עכשיו בסודו השערורייתי ורב ההשלכות הציבוריות של אורן, אני דווקא הייתי רוצה לצלול למעמקיו של מושג הסוד עצמו. בזמנו ציטטתי היכן שהוא מתוך הספר "חוש השלג של העלמה סמילה" משפט שמאוד דיבר אלי ובו נאמר ששמירת סודות היא מעשה של אומנות. אני מסכימה ביותר עם אבחנה זו. לכל אדם יש סודות ואין איש או אישה, ילד או ילדה שלא התנסה ברמה כזו או אחרת של שמירת מידע לעצמו ואולם, ניתן לשכלל את שמירת הסוד לכדי מעשה אומנות ולכך נדרשים הדברים הרגילים: אמביציה, תרגול, מעוף והבונוס שתמיד מתקבל בברכה: כישרון מולד.

לשאת את סודך או את סודותיהם של אחרים עד אל פי הקבר זה מחד מאוד מרשים, בעיקר בתיאוריה, במציאות מאידך, זה משול לעץ הנופל ביער באין איש שומע, משמע היה כלא היה ולפיכך אינו נחשב קיים. זכורה לי תקופה לא מאוד רחוקה, אך יחד עם זאת די קצרה, שבה הייתי מסופחת לקבוצה של אנשים, מעין קהילה או חבר'ה, אשר ביחד נהגנו לעשות כל מיני דברים; ארוחות ערב משותפות, מסיבות, נסיעות לטיולים ועוד כל מיני פעילויות. זו הייתה חבורה נמרצת ביותר של אנשים מאוד מוקצנים, קצת כמו הקהילה הוירטואלית שבנינו לנו פה, רק במגע של פנים מול פנים. רובנו לא היינו אז נשואים או קשורים בקשר מחייב עם מישהו, כך שהיו שם המון עניינים רומנטיים סוערים בין חברי הקהילה הקטנה. מהר מאוד הוצאתי לי בקרב כולם שֵם של אחת שאיננה מוכנה לשמור סוד ואני מיד אסביר למה, כשם שהסברתי אז לחברי היקרים, שלא ממש ידעו איך להתמודד איתי בעניין הזה.

אם מישהו ביקש לספר לי שהיה מעורב באירוע אינטימי או אחר עם ההוא או ההיא ובתנאי שלא אספר להוא ולזה, מיד הייתי מזהירה את החשפן בפוטנציה שאם הוא יוציא מילה אחת מהפה שלו בנידון, מבחינתי הוא מתיר את הסוד ומשחרר אותו להסתובב בעולם והאחריות על כך מוטלת כולה על גבו. במעמדים שכאלו הצהרתי תמיד שאני לא בית אומנה של סודות מיותמים, אשר בעליהם אינם מסוגלים לשמור עליהם ולטפח אותם בעצמם. מצד שני, תמיד אמרתי, שאם מדובר במשהו בעל חשיבות בסקאלת החשיבות שאני קבעתי ושגילויו עשוי לגרור שרשרת של אירועים שתיפגע באנשים חפים מפשע, אפילו אם יעקרו את ציפורני לא יעלו הדברים על דל שפתי. "כן", הכרזתי, "אני אורי אילן של הסודות ובתנאי שהם בעלי משמעות, משקל כבד של השפעה וכאלו שיש צידוק מוסרי או אחר לטרוח לנצור בחלל המוגבל של מחסן שמירת הסודות הפרטי שלי". האם הם הפסיקו לספר לי את סודותיהם? חלילה, הם סיפרו גם סיפרו, רק שתמיד התלוותה למלאכת החשיפה ההתמרמרות בדבר היותי שטינקרית לגבי סודותיהם היותר עלובים. מבחינתי זה היה בסדר גמור, כי אני ידעתי וגם הם ידעו שאם אני לא מצהירה על חוסר עניין לשמור סוד מסויים, היה זה סימן למוכנותי להכילו ממש כאילו הוא היה סודי הפרטי. הצ'קים שלי, אם כן, היו בעלי כיסוי מוחלט שאותו נתתי מלכתחילה ולמצפון הייתה עדנה.

שמירת סודות, מחייבת בהכרח הכרה מודעת בעובדה ששקרים יהיו מעורבים בדבר, שקרים שנעים על הספקטרום הרחב שבין הצבע הלבן ועד השחור. לפיכך שמירת סודות איננה עסק שצריך להקל בו ראש, שכן הוא דורש את המיומנויות הנרכשות ואת האמביציה לנצור, שאותם הזכרתי קודם לכן. ניתן לשמור סוד, תוך שרומזים לסביבה על דבר קיומו וניתן לשמור סוד באופן שמגדיל לעשות ואף שומר על עצם קיומו של הסוד, מה שיכול למנוע בהצלחה את ההתמודדות עם מיני עינויים ושיטות חקירה לצורותיהן, כאשר האכזרית והאפקטיבית ביותר הידועה לאדם, היא מנת אלכוהול מתוגברת במקום ובזמן המתאימים. מקור הניב "נכנס יין, יצא סוד" הוא בתלמוד (מסכת סנהדרין ל"ח) שם מסופר הסיפור על שני בניו של החכם ר' חייא, יהודה וחזקיה, אשר השתתפו בארוחה אצל נשיא ישראל, ר' יהודה הנשיא. הם שתקו ולא אמרו דבר במשך רוב הסעודה, עד אשר ציווה רבי יהודה להביא להם יין, כדי שישתחררו קצת. לאחר שהשתכרו הם התחילו להגיד דברים קשים ביותר על ר' יהודה הנשיא, שנעלב וכעס עליהם מאוד. המסקנה שאני וודאי הייתי מסיקה מהאירוע הנ"ל, לו הייתי במקומו של כבוד הרב הנשיא, היא שאם מישהו צריך להגיר לקרבו כמות רצינית של יין לפני שירצה לשוחח איתי, אז אולי עדיף כבר מראש שנשתה כל אחד את כוס היין שלו בחברתם של אנשים אחרים.

המקום בו אני עובדת, מלא בסודות ותככים, אבל לא כאלו מהסוג שנצור היטב אצל כמה יחידי סגולה מקורבים לצלחת, שם הם נחים על משכבם בשלום לצדם של כלבים ישנים, אלא סודות שמרחפים באוויר כל הזמן, בערך שני ס"מ מעל ראשי האנשים. לדעתי הסיבה לכך היא שהמקום מנוהל כמו דיקטטורה שאין בה אידיאולוגיה. דיקטטורה מהסוג הזה, נידונה מעצם מהותה שלא להאריך ימים, בהשוואה לאחותה המנופפת בערכים שאיתם יכולים להזדהות לפחות קומץ של יחידים אם לא הרוב. מה שמתרחש אם כן, זה שהדיקטטור הגדול, מייצר סודות לשם כינונה של דוקטרינת ה"הפרד ומשול", אלא שבשל החסך באמביציה לשומרם וחוסר לוייאליות מצד העובדים, יוצא שכל הסודות כאמור מסתובבים בחלל האוויר וחוזרים כבומרנג אל פרצופו של הדיקטטור. (אגב, אני מחפשת עבודה, לפני שתקרוס לתוך עצמה ממלכת דנמרק הרקובה הזאת שמפרנסת אותי. מישהו? משהו? הצעות מפתות יתקבלו בברכה). מידע הוא סוג של כוח, את זאת כל פעוט יודע ובכוח מכל זן רצוי להשתמש בחוכמה, אחרת הוא נוטה להתפוצץ ישירות בפנים (נדמה לי שכבר ציינתי שאני שוקלת לייסד לי דיקטטורה קטנה בטובגו, כזאת של שליט ונתין אחד שהם שניהם אני, בתקווה לכונן יחסים ידידותיים עם דיקטטורות שכנות, כי הלא גם לצירים של רשע יש צרכים חברתיים)

אם גללתם את המסך עד הלום, בתקווה לקבל ולו רמז על הסוד של אורן, צר לי לבשר לכם שאין סיכוי. אורן הצהיר שהוא לא ידבר איתי ל-ע-ו-ל-ם, אם הוא רק יחשוד שפלטתי שביב מהמידע שהוא חשף בפני. חי נפשי שניסיתי להתמקח איתו, אלא שטעיתי טעות של טירונית. הצעתי לו את ההצעה הנדיבה ביותר כבר בהתחלה באופן שאיפשר לו לסתום את הגולל על כל משא ומתן עתידי. ביקשתי ממנו שייתן לי לגלות את הדברים רק לאדם אחד ששנינו מכירים ושבתמורה הוא יוכל להימנע מלדבר איתי במשך שנה שלמה. הוא סרב נחרצות להצעה ואני, אם להודות על האמת, חשתי הקלה מסוימת, כי עצם המחשבה שלא אוכל לדבר עם אורן במשך שנה תמימה, נראתה לי מחיר כבד מדי בעבור הפצת מידע שכבר אינני זוכרת את תוכנו או אפילו את עצם קיומו. סוד שערורייתי? אצלי? אין לי מושג על מה אתם מדברים.