בנג'י נשען בישיבה על עץ הדקל המחוספס. ביד אחת הוא אחז בכוס פלסטיק המכילה קוקטייל ריחני ומטרייה שהזדקרה מתוכו ובידו השנייה הוא החל עורם גרגרים של חול לבן על בטנו השזופה, מניח להם ליפול במסלולים משתנים ובלתי ניתנים לחיזוי שזרמו מגופו בחזרה לעבר הקרקע הלוהטת. הוא הגניב מבט מעל משקפי השמש שלו לעבר האישה עם השיער הג'ינג'י הארוך שרבצה במרחק מה בסמוך אליו, על גבי מגבת עם הדפס בדוגמת הדגל האמריקאי. "הו תגיד, האם אתה רואה..." הוא פיזם לעצמו בלחש את ההמנון בחיוך עצל, "לעת שחר ליל מוקדם..." הוא דימה את עצמו בעיני רוחו לזמר לות'ר וונדרוס, בשעה שהוא ניצב מעל בימת הסטייפלס סנטר, עשרים אלף איש מריעים לו כשהוא מגביה את הצלילים הבוקעים מגרונו לנקודת שיא הדראמה המוסיקאלית, רק בשביל לרדת שוב בטונים ספורים אל הסוף המיוחל: "...ארצם של החופשיים, ביתם של האמיצים". בדמיונו הוא קד קידה אצילית לקהלו השבוי והנסער, תוך שהוא הוגה בטיב החירות האינסופית להיות משועבד לחפצים ובאומץ הנצחי להימנע מקרבה בלתי אמצעית בין אנשים.
בנג'י היה עירום כביום היוולדו, בדיוק כמו האישה האדמונית ששכבה על המגבת מולו וממש כמו רוב האנשים שאכלסו את החוף הטרופי שהקיף אותו. הוא נעץ מבט מהופנט באף הנשרי ואדיר המימדים של האישה השרועה מולו בעיניים עצומות, כשהיא מפקירה את עורה החשוף והזהוב לקרני השמש ולמבטיו, חסרת כל מודעות לעניין שהוא מוצא בה. בנג'י נזכר ששמע פעם אגדה המספרת כי בכל פעם בשעה שאלכסנדר מוקדון היה כובש ומלאים לעצמו פיסת ארץ חדשה, הוא היה אוסף את כל הגברים הנכנעים ומעמיד אותם בשורה. אחד אחד ובאופן אישי הוא היה בוחן את פניהם בקפידה. את כל בעלי האף הארוך הוא היה מפריד מהשאר, לוקח אותם כבולים בשלשלאות הצידה ודואג שיוציאו אותם להורג על המקום, ללא מאסר וללא משפט מאורגן, פרט להוראתו הנחרצת. כתב האישום שלו נגדם התבסס על האנטומיה הבולטת שלהם והעדים המומחים שלו היו הגנים שהם נשאו עמם. כששאלו אותו מדוע הוא נוהג כך ענה אלכסנדר שלגברים עם אף ארוך יש את אברי המין העצומים ביותר ובשל כך, בכפוף לחוק קמעי שלאף אדם אין שליטה עליו, הם לעולם לא יסורו למרותו של מישהו עם איבר מין קטן משלהם או אפילו כזה שמשתווה להם בגודלו. בנג'י גיחך לעצמו וחשב כמה היגיון יש בכך שמאות אלפי בני אדם, נכבשו, עוּנו, גורשו מביתם, או מתו במוות אלים, על קידוש סוגיית הגודל. הוא תהה באם חוטם רב מימדים בבעלותן של נשים, אומר אף הוא משהו על המימדים או על התצורה של אבריהן האינטימיים והחליט שבתור שירות למען המין האנושי כולו, עליו לשים את נפשו בכפו ולרדת לעומקו של העניין הסבוך הזה.
בנג'י התקרב אל הג'ינג'ית בצעד מהוסס, כדי שלא להחריד את מנוחתה באופן פתאומי. את השיחה הוא פתח תוך שהוא נעזר באחת הקלישאות השימושיות שמיועדות לסיטואציות מסוג זה. אולי היה זה "סליחה, מה השעה?" אולי "יש לך אש?" אולי "את מגיעה לפה לעיתים קרובות? מעולם לא ראיתיך כאן קודם לכן". כך או אחרת, זה לא היה משמעותי. הוא ממילא לא הקדיש לעניין מאמץ או מחשבה מיותרת, שכן המטרה הנעלה היא זו שהכתיבה את האמצעים וריחפה בחשיבותה מעל המעמד כולו. השיחה התפתחה לה יפה ואולם בנג'י ניסה כל העת להגניב מבט, בתקווה שלא ייתפס כבוטה, לעבר מושא מחקרו ששכן בנקודת המפגש של ירכיי האישה בעלת השיער האדמוני. תוך כדי מאמץ מעורר הערכה לשמור על חזות של שיחה ערה שעסקה בשום כלום, הצליח בנג'י לאסוף את הנתונים הדרושים לו והמסקנה הנחרצת הלכה והתגבשה בקרבו מרגע לרגע: אין קשר בין אורך האף לגודל אברי המין, לא של נשים וכנראה שגם לא של גברים, אם להתבסס על פיסות המידע שהתנופפו לנגד עיניו מכל עבר.
פתאום היה לו ברור שאילו באמת היה טבוע באלכסנדר מוקדון החשש מפני גברים בעלי איבר מין כביר, הוא היה וודאי בוחן בעת הכיבוש ישירות את מבושיהם ולא את אפיהם. היה משהו גאוני, או כך לפחות חשב בנג'י, בטכניקה של אלכסנדר הגדול להכות מכה קטלנית בקבוצה לכאורה אקראית אשר אין לה סיכוי להסתיר את מאפייניה, מיד בהיכנסו לטריטוריה חדשה שאת אנשיה הוא מבקש להצמית. דוקטרינת "הפרד ומשול" פוגשת את אסטרטגיית "למען יראו וייראו" ובתור קוקטייל, שתיהן גם יחד, משרתות נאמנה את בניית המיתוס על הוד מימדיהם של בעלי האפים הארוכים, אנשים כמו אלכסנדר בכבודו ובעצמו. כמה פשוט, ככה אדיר.
בנג'י פרץ לפתע בצחוק מתגלגל והאדמונית נעצה בו מבט תוהה. "האם זהו משהו שאמרתי?" היא שאלה, "או שסתם אתה שמח להיות בחברתי?" בתגובה הוא הסמיק כולו כאדם שנתפס בקלקלתו וגמגם לעברה: "תראי, שלא תביני אותי לא נכון, אני לא טוען שאת לא גדולה מהחיים בפני עצמך, אלא שהרגע אולי הבנתי את המהות שמאחורי הכינוי "גדול" המסופח לשמו של אלכסנדר מוקדון וכמו שאמר אייזק ניוטון: אם הרחקתי ראות, הרי זה רק מפני שנעמדתי על כתפיהם של גדולים ממני". הג'ינג'ית הנידה בראשה, החניקה פיהוק מאחורי כף ידה ואמרה: "בחיי שאתה נחמד, אבל אני ממש ממש עייפה עכשיו". בנג'י קד לעברה בנימוס כאילו היה משתחווה מול פניהם של עשרים אלף צופים משולהבים בסטייפלס סנטר ופנה לדרכו שמח וטוב לב, אדיש לחלוטין על ההזדמנות לקרבה אינטימית אותה החמיץ לטובת תובנה לא ברורה שאין בה שום תועלת, אלא אם מתכוונים לקום בבוקר שלמחרת ולכבוש חצי עולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
