רוקדת עם מילים

דייטים וראיונות עבודה, שני דברים שאני לא עושה כמעט אף פעם. זה לא שאני לא רוצה לעשות אותם. הלוואי שהייתי יכולה, הרי גם אני חושקת לפעמים ליישר קו עם כל העולם. למה לא? מה יש? גם לדעתי הדלפונית, אפילו לי מגיע לפעמים להיות כאחת האדם. בטח שמגיע. אבל עם כל הרצון והכמיהה, איכשהו אני לא מצליחה ליישם, או לפחות, כמו שכבר אמרתי, כמעט אף פעם לא. אני אולי נשמעת כמו מי שמקבעת את עצמה בתוך כלוב של חוסר מסוגלות ושל אופקים מוגבלים, אלא שכל הנתונים האמפיריים האישיים ודברי ימי ההיסטוריה הפרטית מצביעים על כך שהאיכויות שלי, בהנחה הגיונית שישנן כאלו, לא באות לידי ביטוי הולם ומרשים בכל אחד משני המעמדים הספציפיים הללו שהם כל כך טריוויאליים עבור מרבית הזולת שאני מכירה.

בזמן כלשהו, קשה לי לומר מתי בדיוק, הסתבר לי שאני חסרה את האמונה היומיומית בכך שיש לי את היכולת להנדס את גורלי. כפועל יוצא מחסך זה אין ברשותי את הניירת המטפורית שעליה משורטטת הקונסטרוקציה של תכניות המבנה והמפרט הטכני של חיי, אותם אוכל לפרוש בגאווה על השולחן בשביל לייצג ולהסביר לכל המתעניין, את מהות ייעודי ואת ערך תפעוליי. יתרה מכך, אני בעצם חושדת בי שאני משוללת לחלוטין את המיומנות לצייר אותי עבור עצמי בעיני רוחי, כאחת שחיה בתוך הוויה מלאכותית מעשה ידי אדם, כזאת שעוצבה ותוכננה מראש במו שאיפותיי ועשר אצבעותיי, או על ידי אי מישהו אחר. הסיבות לכך יכולות לנבוע מכמה דברים ואחד מביניהם שעולה בדעתי כרגע, הוא הפחד מהעימות עם החלום ושברו. חרדה מהותית ומנהלת שכזו, אני מעזה לנחש, שורשיה וודאי נעוצים במפגש מותיר חותם בל יימחה, בשלב מאוד מוקדם ומעצב בחיים, עם התופעה שקרויה אפקט הקלפים הטרופים.

את כל האהבות שלי, אם יורשה לי לרגע לחטוא במעין פרפראזה ג'וֹן לנוֹנית, פגשתי בזמן שהייתי עסוקה בלאהוב אנשים ודברים אחרים, ממש כשם שאת כל העבודות והפרויקטים שלי, הנפלאים והאיומים כאחד, השגתי מתוך מפגשים מקריים עם פועלם של בני אדם שונים, כאשר אחד מן הצדדים, או שניהם גם יחד, האמינו שהאיחוד ישרת יעד סינרגטי קצר מועד כזה או אחר עבור המעורבים בדבר. החיים שלי לפיכך הם צביר אקראי של אירועים שנולדו אלו מתוך אלו באיטיות או מתוך התנגשות פתאומית, שחוללה התפוצצות והתפרקות לחומרים מתרכבים חדשים וחוזר חלילה. כל ההתרחשויות הבלתי צפויות הללו יצרו מעין רצף לא הגיוני ולרוב בלתי ניתן לתיאור של מה שאפשר לכנותו בחיוך עקמומי: הביוגראפיה שלי. אני חוששת שלעולם לא אוכל לספר את חיי כמעשייה סדורה ופשוטה אודות פירות בשלים שנקטפו בעקבות התממשותם של מתווי דרך ושבילים אשר נקבעו ונרשמו בחדרי חדרים, מבעוד מועד, לשם השגת מטרות ויעדים.

אני נמנעת מדייטים ומראיונות עבודה מאחר שבמפגשים כאלו אני לא יכולה שלא להתבונן על כל חיי בשופטנות ובביקורתיות מלאת חלחלה, כמו הייתי מביטה בפקעת צמר מפותלת, מעופשת ומרובת קשרים, שזה עתה נשלפה מהביוב של החיים. פקעת ממורטטת ורטובה שאין למצוא את קצות חוטיה על מנת שניתן יהיה להכריז בוודאות היכן תחילתה וכיצד אוחזים ומגלגלים אותה עד סופה. הרבה פעמים אני לא בטוחה שאני זוכרת מהיכן אני באה ולאן אני הולכת, יחד עם זאת אולי היה רצוי לציין בהקשר הזה שאני בהחלט חווה בעוצמות עזות של עונג ושל כאב לחילופין, את העובדה שהנני כאן ותו לא. אפילו לעצמי, בתוך ראשי, אני לא יודעת איך לספר את רצף החיים המדויק והכרונולוגי שלי באופן שיתקבל אמין דיו לטעמי. יותר מדי פרצות. יותר מדי מערבולות בלתי מוסברות ונטולות סיבה או מחולל מובהקים. סחף מרובב ותיארוך שגוי. אוקיאנוס מהביל של חורים שחורים. רשומון בתוך רשומון בתוך רשומון, שבורא אגדה רבת גרסאות וחסרת משמעוּת עקבית, ללא משל וללא נמשל. תגידו לי אתם, האם מדובר בנרטיב שכדאי לצאת איתו מהבית לדייטים ולראיונות עבודה?

בסדר, בסדר, אתם יכולים להטיף לי להפסיק כבר להתפלסף, לחדול להיות כל כך כבדה ופשוט להחליף את הנרטיב שלי באחד יותר מאורגן. אין בעיה, אתם צודקים, קטן עלי, אלא שעל סמך הניסיון שלי בכאלו מעמדים, אני חייבת להתריע בפניכם לבל תתפלאו אם במקרה ירע מזלכם להתיישב מולי בדייט, או בראיון עבודה, תוך שאתם נאלצים לחזות בהתפתלויות הבלתי נינוחות שלי ולהאזין לי ממלמלת בלי הרף מתחת לאף שהסיטואציה מלאכותית, זרה ומביכה ביותר עבורי ושאני לא מתמודדת איתה כראוי. ראו הוזהרתם, אם אתם רוצים לעבוד בחברתי או עורגים לכך שאלחש את שמכם בתשוקה בין הסדינים, חי נפשי שעדיף לכם פי אלף פשוט להיתקל בי ברחוב במקרה, כי מבחינתי החיים הם כמו תאונת דרכים אחת גדולה ומתמשכת (תאונת שרשרת). ביטוח מקיף אומנם אין לי וגם לא ביטוח חובה, אבל עקב הרזומה המפואר שלי כניצולה נצחית, אני ממש מצטיינת בלפנות ולטפל בפצועים קל עד בינוני ובנפגעי הלם וטראומה בעקבות המפגש החזיתי עם האקראיות הבלתי נתפסת של החיים.

wieslaw walkuski