רוקדת עם מילים

רוני היה נוהג לומר לי שדברים קורים בשל סיבה ואז הוא היה מחבק אותי חזק ומהדק אותי בעוצמה אל גופו החמים ומכריז שלא סתם נפגשנו במקרה, כנגד כל הסיכויים, במקום הכי בלתי מתקבל על הדעת, הן מבחינת הזמן והן באספקט הגיאוגרפי, ושערו בנפשכם, לא פחות מאשר דווקא בעקבות העובדה שחבר אחד שלו היה אידיוט מספיק על מנת להיות גס רוח במיוחד כלפיי, מטעמים של גחמה רנדומאלית וללא כל פרובוקציה מצדי, בעוד שאני הייתי מרוממת נפש דיי (וודאי בשל סיבה הורמונאלית עלומה) להעמיד אותו במקומו באסרטיביות, תוך שאני מצליחה לשמור על מצב רוח שעדיין הנו מלא סקרנות, שעשוע ואהבת אדם. היה זה בדיוק מצב הרוח המושלם מהסוג  שאיפשר לי לפתע להתאהב ברוני מהמבט הראשון ואולי השני, (מי זוכר?) פשוט כי במקרה הוא היה שם, כל כולו יפה תואר ומלא קסם אישי, מביט בי כאילו הייתי הדבר המופלא ביותר שהוא חזה בו אי פעם. רוני אהב להמחיש לי במשוואות מסובכות של סטטיסטיקה והסתברות כמה קלושים היו הסיכויים לכך שכל המשתנים הידועים הללו ועוד כמה נוספים, יחברו זה לזה גם יחד בכדי לאפשר את התהוותו של אותו מפגש היסטורי וכל אשר ארע בעקבותיו. לדעתו, משוואותיו הוכיחו מעל לכל ספק סביר את טענתו בדבר קיומה של סיבה מכוונת, שניצבה לה לבטח מאחורי האירוע המדובר ובעצם מאחורי כל האירועים שהתרחשו ומתרחשים בעולם. לדעתי, הוא כמובן רק סייע לחזק בדיוק את ההיפך.

בשעה שרוני היה לוחש בקול צרוד ועמוק את המשפט ההוא באוזני ומאמץ אותי אל עצמותיו ברוך, הקפדתי תמיד לשתוק בתגובה, בשביל שלא להפריע לשנינו להתענג על המשמעות הנעימה שחשיבה מסוג זה מניחה על החיבור שלנו ואולם תמיד ידעתי בוודאות שדברים כן קורים סתם כך, בטח בחיים שלי, אם לא אצל כולם, ממש כמו קלפים שנטרפים מעצמם בעודם מונחים על השולחן שניצב למרגלותיו של חלון אשר הושאר פתוח ביד רשלנית, מופקרים לחסדיה של רוח פרצים עדינה כאכזרית, או כמו קוביות משחק בידיו של מהמר מאומן בדרגות משתנות. המקריות הייתה בעיני תמיד הישות האלוהית האחת והיחידה שהפיחה חיים ומוות בכל הדברים. מאז ומעולם אהבתי להביט כיצד אנשים נשאבים לעבוד אותה, כל אחד על פי דרכו ובסיועם של הכלים שברירה טבעית כלשהי העניקה בידו.

הו מקריות נאצלה ועתירת הוד, לעיתים אלימה וכואבת ולפעמים רחומה ומגוננת, עבדיה ונתיניה היינו ועודנו, מדמים לעצמנו לפרקים שהשכלנו לאלפה לצרכינו, אלא שפרט לשכנוע עצמי מעולם לא ייסד וכונן אף בן אנוש הלכה למעשה שום מכשיר אמין ומדוייק אשר ביכולתו לכוון באמת, לצפות, או לשלוט במהלכיה רבי התוהו למשך זמן שהוא יותר מאשר פסיק זעיר על ציר הנצח. מקדשים ותפילות רוממנו לכבודה, קראנו לה וליצירי כפיה באלף ואחד שמות: אלוהים, גורל, קארמה, מדע, כוח רצון, טבע, אומנות או אהבה. ניסינו ללכוד את חוסר מוחשיותה המטריד בתוך מפות, גרפים, מונים, סולמות, מדדים, משוואות, תורות, מילים, אמונות תפלות ותמונות שציירנו כאחוזי דיבוק על גבי אבנים, עצים, ניירות, או תקרות של כנסיות ומערות. מה לא עוללנו? והכל רק בשביל לשוות קווים לדמותה האניגמאטית והחמקמקה. החלק הארי מהפולחן המתמשך והיומיומי שבראנו לכבודה היה ותמיד יהיה הדחף העיקש שלנו לכרוך סביב כל דבר ודבר, בדיעבד או תוך כדי התרחשותו, את המשמעות שבחרנו ועיבדנו לפרטי פרטים, לשם השגתה של העוצמה הנדרשת לנו לצורכי ההתמודדות עם הסתמיות האקראית וחסרת הפשר שאופפת אותנו תדיר.

יש ואני מדמיינת את הפלנטה בה אנו רובצים ואף את היקום כולו, כגוף של אדם. את היצורים החיים אני מדמה לתאים ולחלקיקיהם המיקרוסקופיים. התכלית העליונה שמרחפת מעל פני הדינאמיקה הכאוטית אותה אנו חווים, רואים וחוקרים, היא המשכיות הקיום התקין של האורגניזם כולו, המותנה בתפקוד סימולטאני הדדי ושוטף של המערכות הרבות אשר מאכלסות אותו, וזאת למען שרידותם והמשכיותם של גופים מורכבים יותר הניזונים ממנו וכך הלאה. לחוקיות זו כפופות כמובן גם שלל הסיבות המשניות שמניעות את הגופיפים הזעירים ואת כל האירועים בהם הם לוקחים חלק ואולם, ברמת החוויה החלקיקית לא ניתן לאשר בוודאות את קיומה של מודעות פרטית בדבר תכלית העל, באותה המידה שגם אין ביטחון מוחלט כי כל פרט בודד אכן ייקח חלק במימוש של הצהרת הכוונות העילאית.

הגוף אינו נשען על האינדיבידואליזם של מרכיביו ותפקודו מושפע, על הספקטרום האינסופי שבין גבולות התהוות החיים לבין חידלון המוות, אך ורק מתנועות גורפות ומשמעותיות. לא כל פרפר שמרפרף בכנפיו מעל בייג'ין מייצר הוריקן מעל פלורידה וזאת עובדה! לא כל תזוזה של תא יחיד, מתוך רצון חופשי (נגיד), הכרח, או מתוך מעידה, יכריע את גורלו שלו, או יטביע חותם על גורלות גדולים ומורכבים ממנו. התלות היא כל כך גדולה והמשתנים הם כה רבים. כל הסיבות שבעולם הן כמו בבושקות עץ רוסיות, גוצות וחייכניות, אשר מכילות זו את רעותה, עד שהמשמעות של כל אחת מהן מתפוגגת והופכת לחלקיקי נצח שוליים שמתאיינים להם בחלל הבלתי מוגבל.

 ופתאום אני מתעקשת לשאול את עצמי (באומץ די גדול, יש לציין) האם יכול להיות שעצם האמונה הדטרמיניסטית ביד המקריות, היא זו שסופנת אותי לבטח, כל עוד נשימה באפי, בקרבה של אותה קליפת אגוז האוחזת בעצם קיומי ומטלטלת את חיי סתם כך ללא שום סדר או מטרה נראים לעין? האם למעשה החמצתי במשך עידנים של התנהלות נחותה ותולעית משהו, כלי מעודן ומתוחכם מאין כמוהו, שפועל כמו תוכנת הישרדות הכרחית לצורכי ביומם והפקתם המוצלחים של חיים נוחים, מסותתים וקלים פי אלף, גם אם אכן מדובר בסך הכל, ביכולת הפשוטה לאחוז באשליה מוחלטת וטהורה, אשליית המשמעות הווירטואלית והסיבה שעומדת מאחורי הדברים הקטנים? אני תוהה.

wieslaw walkuski