רוקדת עם מילים

אתה מגיע אלי ממרחקים ללא כל התרעה מוקדמת ומסתבר שאין לי מקום בשבילך. הכל אצלי מלא וצפוף בערמות מאובקות של הרבה ושל כלום. אני משכנת אותך במלון המפואר ביותר שקיים בסביבה, ה"ריץ" של החלומות. אתה אומר לי תודה ושלום, עינייך מלטפות בחיבה ובערגה את דמותי, אך החיוך לא מאיר את פנייך. אילו היית מאמין שתפגוש בי במהרה, וודאי היית מחייך לעברי. "להתראות", אני אומרת לך ואתה מביט בי כמו שמסתכלים על שקרנים מהזן האהוב. אתה יודע שלא אשוב. אתה מרים בתנועה איטית ולאה את המזוודה שלך מהרצפה ונבלע אל תוך מעלית הזהב המהודרת, בעוד שאני נסחפת הרחק ממך בחזרה אל החיים המחכים לי שם בחוץ. מלאכים מאבן שיש חלקה וצחורה מלווים את הליכתי ממך והלאה במשק כנפיים שממטיר על שערותיי השחורות אבק לבן. עשן אגזוזים ממלא את נחירי ואני מתקשה לנשום. בשנייה בה המולת הרחוב אופפת אותי בענן צמיגי וסמיך, אני מוחקת לחלוטין מתודעתי את עצם קיומך, מבלי להחליט או להתכוון לכך.

כעבור כמה ימים אני נזכרת בך לפתע פתאום באימה הולכת וגוברת ומיד נשמטים כל עיסוקיי מבין אצבעותיי ומתפזרים להם לכל עבר כשהם מתנפצים למאות חלקיקים כדוריים מבריקים, ונבלעים בעומק פתחי הביוב הסמוכים, או בינות לחריצים של המדרכות ומרצפות הבטון המטונפות. אני רצה מבוהלת לאורכם של עשרה רחובות אפורים, עד שאני מגיעה למלון שלך. כפות רגליי מטופפות בדחיפות נמהרת על גבי השטיחים הארגמניים והקטיפתיים שבולעים את שאון צעדיי ואת הד דאגותיי. נברשות ענק עשויות מכסף טהור, בדולח ונחושת קלל כמו מפנות אצבע מאשימה לכיווני. "באיזה חדר מתגורר האדון זה וזה?" אני שואלת, כולי מתנשפת ומזיעה, את פקיד הקבלה המשופם, כנראה ממוצא פקיסטאני, שעונד פפיון שחור ולובש מקטורן אדום מעומלן בהפרזה, עד כדי חוסר של כל תנודה או קמט נראים לעין. ארורה שכמותי, אפילו אינני זוכרת את שמך, אבל הפקיד שהוא מופת והצטיינות במיון העולם לסוגי מרכיביו השונים, מבין כבר מעצמו למי הכוונה. "הוא עזב", אומר לי פקיד הקבלה ואני משחררת בבת אחת את כל האוויר שהצטבר בריאותיי כשם שנוהגים אנשים לשלח מתוכם את התקוות והאכזבות שלהם, למען יפרשו הללו את כנפיהן ויתורו בשליחותם את העולם.

אני מרגישה מובסת, מותשת וחסרת אחריות מצפונית ברמה של שיא עולמי שזה אך נשבר. "ללא ספק אין ברחבי היקום כולו מישהו שהוא נאמן פחות לאוהביו ממני", אני ממלמלת לעצמי וכבר הולך ומצטבר לי בתעלת הדמעות גוש רב ועצום של נוזלים מתנחשלים, אשר כל כולו עכור משנאה עצמית רטובה ומלוחה. "הוא השאיר לך כאן משהו", מוסיף פתאום פקיד הקבלה בעודו מתכופף להזיז ניירות וחפצים מצד לצד מתחת לדלפק שלו, עד שלבסוף הוא שולף משם ספר דקיק עם כריכה לבנה מאוירת בעיטור של עלי שלכת דהויים, ללא כותרת, בלי אף כיתוב כלשהו של מילים. אני לוקחת ממנו את הספר ומעלעלת בו במהירות ובחוסר סדר. בשעה שאני מרפרפת בזריזות על פני האותיות אשר נדמות בעיני לטור חיילים ממושמע במסדר, אני נוכחת לדעת שמדובר במקבץ רב גוני משיריהם של משוררים שונים, חלקם מפורסמים והשאר אנונימיים, כמוך. במרכז הספר תחובה סימניית בריסטול ירוקה. אני פותחת בצייתנות את הספר בעמוד 28 היכן שמתנוסס בגאון למולי שיר מפרי עטך. אני מזהה בשמחה את שמך שחמק מזיכרוני וקוראת בעיון את האותיות המודגשות והמסולסלות.

בעת שִכחה לא יאבד מאומה.

לַזיכרון, עוצמת חיוּת משל עצמו,

שביליו הנפתלים רוצפו זה מכבר

מלאכת מחשבת

תחת ידו.

ומיהו הלוחם הנבחר

להילך בעקבות גורלו

כסומא בארובה של אפלת כל פחדיו הנשכחים?

הרי דבר אינו יורד לטמיון

כי אם רק מתמיין כראוי

בהתאם לגחמותיו הממוסדות של האבדון.

גם אילו זוג שפתייך,

לחות ותאוות דיבור כשם שיהיו,

ייכשלו מלסגל עבורן את היכולת

להגות,

להפטיר,

או ללחוש ולו ברמז,

את תיאורייך אודות מחוזות השכחה המוריקים,

אל נא תפחדי,

שכן הלהבה היא לא כה בת חלוף

כשם שהיא נוטה,

באופן טבעי,

להישאב אל חללים מוצפים בחמצן.

ועכשיו, מהר תנשמי!

"מה זה השטויות האלו?" אני מזדעקת בפאניקה אל מול עיניו השחורות והאדישות של פקיד הקבלה. "כל אחד ששוכחים מקיומו מגדיל לעשות והופך פתאום להיות מק ויליאם בטלר ייטס בשקל ותשעים? אני לא מבינה שום דבר". פקיד הקבלה נועץ בי מבט שקט וארוך ואומר: "את מבינה הכל, רק שאת נוהגת לטאטא הבנות מסוימות לשוליים ומתחת לשטיחי ההכרה. במקומך הייתי מניח דגש על המיומנות להירגע אל תוך השכחה במקום להיחנק ולהילכד בשיתוק בגללה. תני לעצמך מנוחה ואוויר, זה הכל. ותלכי מכאן. אני מתעב תודעות שמתנפצות לי על דלפק הקבלה, זה מלכלך והרי מדובר בעץ מייפל. חוץ מזה, את גם מפריעה לי לעבוד". אני נותרת נטועה על עומדי רק לעוד כמה שניות בטרם שאפנה לדרכי ופתאום אני חושבת שמכל הסיפור ההזוי הזה, הדבר שמכאיב לי יותר מכל הוא העובדה שאני מזהה בעצמי השתוקקות וכמיהה עזים להפנים לקרבי את פקיד המיון והקבלה המעומלן, על מנת שאהפוך לדגם מיניאטורי של ה"ריץ" מהחלומות, אותו היכל מושלם, מרופד ומאובזר שכל כולו סמל להכנסת אורחים מכובדת.

וכשהעצבות מתחילה לכבוש יעדים אסטרטגיים בגרון, אני שוב נאלצת לבחור בין שכחה חנוקה, אפלה ומלאת שדים קדמוניים, לבין השימוש האוטומטי במנגנון ההישרדות העתיק והבריא של ההכחשה נטולת הכאבים והאשמה. הפעם אני בוחרת בשדים, פשוט כי ככה יצא. אני מפנה את גבי לכל הפאר האדום זהבהב שמאחורי ונשפכת כמו אשד מקציף אל הרחוב הסואן. בדרך ההולכת ומתרחקת משם, אני מצליחה עוד לשמוע במעומעם את קולו המונוטוני של פקיד הקבלה מדקלם לתוך פומית הטלפון: "שלום, כאן ה"ריץ" של החלומות. במה אוכל לעזור?"

Mark Kostabi