רוקדת עם מילים

בעקבות דיאלוג שניהלתי אתמול עם סבסטיאן, בתגובות לפוסט האחרון שלי, מצאתי את עצמי מהרהרת רבות אודות הסמל המיתי של ההוא היושב לו אי שם במרומים, ההוא הגדול הנורא וזה שבני האדם הפקידו אותו ואת דומיו, עוד משחר ימי ההיסטוריה, להיות השומר עלינו מכל צרה ובעיקר הדובר הרשמי הבלתי מעורער של הצד המואר בתודעה, ברגש, במוסר ובתבל כולה. ביום כמו היום, לאחר פיגוע גדול שנהגה על פי ההערכות המוקדמות בבית היוצר של אותה ישות שמייצגת כבר זמן מה בתרבות העכשווית המערבית שלנו את האופל בכבודו ובעצמו, כל מי שיש לו את הנטייה להתעסק בעומקי הרבדים של סמלים ושל משמעויות מילוליות, כמוני, לא יכול לנהל שיחה על אלוהים מבלי לרצות לשרבב לעניין גם את בן דמותו, בעל הבבואה ההפוכה ושותפו לשלטון בממלכה המשתרעת על פני כל היקום: השטן. העלתו באוב ההגיגים של מלך מלכי כל השדים, נתמכת אסוציאטיבית לא מעט גם בעובדה שאחד מהפיגועים הקטלניים של אמש, ארע דווקא במקום כה אהוב, שמקובל מאוד על ידי רבים מחברי ומכרי הטובים, כולל אני בעצמי בעבר, לצורכי השגתם של שלווה ונירוונה כמו אלוהית, בכל עת בה מתאפשר הדבר. אותה חלקת אלוהה בזהוב וכחול פסטוראליים שקרויה לא אחרת מאשר "ראשו של השטן".

סבסטיאן היגג בצורה נאה כהרגלו ואמר: "התפקיד של אלוהים הוא בלתת הרגשות. חולים סופניים מרגישים בגללו שעוד לא כלו כל הקיצין. טיפשים לומדים לדבר בסגנונו ומרגישים שהם חכמים. אנשים כושלים מאמינים בגללו שיש עוד סיכוי. ואלה שאין להם מה להגיד מוצאים בזכותו לא מעט מילים להגיד. אף אחד לא מאמין באמת בסיכויים האלה, אבל למי יש כוח להתווכח עם הרגשות. כאן, אלוהים הוא במיטבו. היכן שלאף אחד אין כוח להתווכח על הרגשות. ובואי נודה על האמת. בדרכו זו, אלוהים עושה את העולם לטוב יותר. הוא רק בודה בדיות ומתברר שאין טוב מהן דווקא לשוחרי המציאות. הבעיה היחידה היא באלה שמשתכרים מההרגשות שלהם. יש רגע, וזה הרגע המסוכן מכולם, שהם בוגדים בעצמם ובאלוהים וצועקים - יש אלוהים"

אני נוטה להסכים עם סבסטיאן בדבר מהות התרומה הרגשית החיובית של בריאת האלוהים על ידי האדם, לצורכי ההישרדות שלו, בעיקר במצבים שמתנהלים מתוך קושי, ייאוש וכאב בלתי נסבל, אם כי אני גם יודעת מהניסיון וההיכרות שלי עם יצורי אנוש (כמה מחברי הטובים וגו') שאפילו בתוככי שיגרה מרדימה, נטולת סכנות או יגון וחסרת פשר או משמעות, מגשים אלוהים, בדרך שהיא כלל לא רעה, את הייעוד שהונח על כתפיו החסונות; להניע גלגלים של עשייה ולכונן אינרציה קיומית שממשיכה ללבות את עצמה. אישית, אני לא משתמשת במותג הנפוץ הנ"ל ואף לא במרצ'נדייז הנלווים לו, אבל אני יודעת שגם עבור אנשים המכריזים על עצמם כחילוניים גמורים, האמונה בקיומו של טוּב מוחלט ושל צדק אינסופי מהווה מכשיר שלא ניתן להתעלם מעוצמת יכולתו לכונן תקווה. ותקווה, זאת כל איש יודע, היא אחד מהמאיצים המוכרים ובעלי ההשפעה החזקה ביותר, להוליד הישר מתוך מדבר הסתמיות, את הדחף לחיים ואת דלק המשמעות שמזין אותו.

אם אני מפרשת נכון את כוונתו של סבסטיאן, או אפילו אם למעשה אני בסך הכל קשובה לרעיונות מוקדמים בהם אני אוחזת ממילא ולפיכך נוטה לראות אותם בכל דבר שנאמר או נכתב, אזי הנקודה שבה הופך אלוהים ליותר מזיק מאשר מועיל, היכן שתרומתו לדחף החיים מתבטלת לנוכח היד הרחבה בה הוא זורע ייאוש, אוריינטציה של מוות ואפלה קיומית, מתמקמת לה ברגע הטראנספורמציה שבו בוחר אדם המנוחם בינו לבין עצמו מקיומו של אלוהיו, להשתכר מכוח החיות והתקווה שהחדירה בו האמונה. השיכרון גורם לו להיות משוכנע שהנו בעל זכות לפעול לשינוי העולם הסובב אותו, על מגוון ברואיו, על מנת להפוך אותו למעין אידיאה חסרת פגמים שעצם האמונה באלוהים כאלו או אחרים מחדירה לתוך ראשו. במטאפורה על ממשלת האחדות של הכוחות השולטים והמזינים את הנפש האנושית, הייתי אומרת שזהו בדיוק שלב הרוטאציה שבין השטן לבין אלוהים. בתגובות שלי לסבסטיאן קראתי להוויה הזאת טוטליטאריזם אוטופי והתכוונתי להתנהלות שבה אדם אחד או קבוצה מתחילים לאחוז ברעיון הגורס שכינונו של עולם מושלם הנו אפשרי ובר יישום והם לוקחים על עצמם כמשימה לחיים להפוך את היקום הסובב אותם לכזה, לא משנה באיזה מחיר וללא כל התחשבות וחמלה באלו החושקים ומאמינים בחיים אחרים, כאשר המטרה הנעלה (איך לא?) מקדשת, בסיועה של הרוח האלוהית המרחפת מעליה, את כל האמצעים.

דוגמאות מההיסטוריה לכינונם של משטרים טוטאליטאריים בעלי חזון אוטופי לא חסרים. כמעט כל דת שתפסה כוח ותאוצה, השליטה את משנותיה ומנהגיה בכוח החרב, האש והזרוע, כשהיא מגובה על ידי השאיפה להגיע אל אותה אידיאה חשוכת פגמים, אשר בראש הקודקוד שלה ניצב לבטח תמיד ייצוג כזה או אחר של צדק מוחלט ושל טוּב אינסופי, כמו אלו שמאפיינים את אלוהים. גם אידיאות חילוניות כמו הפשיזם, הנאציזם והקומוניזם פעלו על פי עיקרון דומה. בקרבם של רעיונות טוטאליטריים שכאלו, תופס תמיד סמל השטן, הוא "הדבר האחר", את מיקומו כמייצג מובהק של כל מה שהנו הפוך מהחזון האוטופי ואני, שאומנם מעדיפה, בתוך עולם הדימויים הפנימי שלי, בכלל לא להשתמש בכינויים כמו שטן ואלוהים, על מנת לשוחח על קצוות התנהלות והוויה רצויים או מוקצים, נוטה בדיון שכזה להצביע על לידתו של השטן מתוך הרחם האלוהי, בדיוק בעת שבה הופך הרצון הטבעי והלגיטימי של כל אדם ואדם לשיפור ה- well being שלו ושל הסובבים אותו, לשאיפה המגלומאנית והמגוחכת מיסודה לתקן את העולם ולהופכו למשהו שאיננו אפשרי וגם לא קיים, פרט מאשר בתוך המחשבה האנושית על אלוהים ועל עולם מושלם.

חוקרי תרבות אומרים על אל-קעידה ועל הטרור העולמי שהם מחליפים בעיניים המערביות את תפקידם של כל הישויות המפלצתיות והשטניות מן המיתוסים ואגדות העם מימים קדומים, אודות מלחמות בין בני האור לבני החושך, או עימותים בין השטן לאלוהים, ובאמת, כאישה מערבית של העת הזו, אני בעצמי נוטה לראות בפעילות הטרור הרנדומאלית והארורה שלהם סכנה מוחשית מאין כמוה לאושיות של כל מה שאני מורגלת לחשוב עליו כי יש לשאוף להשיגו, כמו: חופש, שלום, צדק, אחווה, בריאות וביטחון אישי, אלא שהברוטאליות המחרידה והבלתי נתפסת של שיטות השְלטת החזון האוטופי הטוטליטארי של אל קעידה (ג'יהאד), לא מונעת ממני, עם כל הגועל והרתיעה מפועלם ביחד עם הקול החרישי שזועק לי מבפנים כי אין מקום להשוואה, להרהר גם באופנים שבהם העולם המתועש, הצרכני וה-הו כה נאור שאני הנני אחת מאזרחיו, בוחר בהם על מנת להשליט את אלוהיו שיכורי הצדק השטני על כל מי שהאידיאה השלטת בו מחשיבה לכופרים, הן בארצות השוכנות בשולי הפלנטה והן בתהליכי דיכוי יומיומיים המופנים כלפי אלו מבינינו שבחרו לעבוד אלילים פנימיים לגמרי אחרים.

[דיסקליימר: בכתוב למעלה מובע רעיון מאוד לא מפותח ודי מפוזר שנשלף הישר מהמותן. פעם, כשאהיה גדולה, אולי אצליח למקד אותו מעט יותר, באופן שהוא פחות שטחי מכפי שאני יכולה כרגע להעלות בדעתי. עם קוראיי האהובים סליחה]