רוקדת עם מילים

אני תוהה מתי הן כבר תפסקנה לזלוג, הדמעות האלו. האם אין מכסה מסוימת שאותה לא ניתן לעבור? קו אדום, שחור, כחול או השד יודע איזה צבע, שגורם לסגירתם האוטומטית של הברזים, כמו אותו פטנט גאוני שלך עם החרס המתרחב וסופח הנוזלים, שמפעיל ומפסיק מנגנון השקייה, אותו בנית מהניאגרה של השירותים? כרגע זה לא נראה כך בכלל. מאומה לא יעצור את הארורות הללו מלהתפרץ אל העולם ולהרטיב את כל מה שנקרה בדרכן. היום אני חושבת עלייך המון ועל איך בכלל מבלי להתכוון אני מיישמת את כל המשנות הבלתי מועילות שלך על ימין ועל שמאל. "במלחמה", היית אומר לי, "הניצחון האמיתי הוא לא להפוך דומה למי ולמה שאתה נלחם נגדו". אז מה אם זה נכון במובן התיאורטי פילוסופי, אבל איזו מין אסטרטגיה זאת לצורכי הישרדות? אני אגיד לך איזו. אסטרטגיה מחורבנת של לוזרים, זה מה שזה. במלחמה אתה צריך להיות כל כך דומה לאויב שלך ואף להתעלות עליו בכל מה שהופך אותו להיות הוא, עד שהוא יחשוב שאתה זה בכלל לא אתה, אלא הוא בעצמו בגרסה היותר משובחת שלו ויפרוק למולך את נשקו, אפוף כולו ביראת כבוד כנועה.

ופתאום מתרוצץ לי בראש שוב אותו משפט משונה ומשעשע שתמיד היית אומר לי והיה אחד מסימני ההיכר שלך בעיני, אלא שכמעט אף אדם אחר פרט לי אינו זוכר אותך אומר אותו. הלא אחרי שהלכת בלי שוב והיינו יושבים ומעלים בצוותא אסופות מפנינייך, שאלתי את כולם אודות המשפט הספציפי הזה ורק שני אנשים בלבד אישרו ששמעו אותו בוקע אי פעם מפיך, אך לא יכלו להצטרף לדעתי הנחושה שזהו המשפט שמאפיין אותך יותר מכל. אולי בגלל זה הפכתי אותו להיות מעין היגד פרטי שלי ושלך. וכך היית אומר לי, לפעמים ברצינות, אבל לרוב בקריצת עין מגחכת: "את צודקת, אבל אין מי שיצדיק אותך". רציתי להגיד את הדברים המדויקים האלו מעל הקבר שלך, כדי להצביע על כך שבנסיבות חייך ואישיותך אני מבינה לחלוטין את מותך, אלא שאין במוות רשלני שכזה שום ערך של צדק גורף כלפי האנושות המקורבת אלייך, אשר רק הרגישה נטושה ונפסדת עקב לכתך. וגם אני עכשיו נהייתי צודקת. הו כל כך צודקת שבא לבכות, עד שהדמעות לא מפסיקות לרגע וזולגות וזולגות וזולגות... אלא שכאמור אין מי או מה שיצדיק אותי ואת בחירותי.

בחיי. הפכתי בעניין על כל צדדיו וכיווניו ואין לי מנוס מלהכריז נחרצות וללא משוא פנים שההחלטות הרגשיות שלי נראות כולן, אחת לאחת, כמו משגים גמורים. נדמה כאילו המציאות וכל דייריה עלי אדמות הולכים בוודאות להוכיח לי השכם וערב את טעויותי ואף על פי כן אני לא יכולה שלא לבחור לבודד את עצמי ממה שאני נלחמת נגדו ולהקצין את שונותי לעומתו, אפילו אם בכך הופכת אני את עצמי לקורבן נצחי של כל מה שבא לתקוף ולהכרית בי את מה שזה לא יהיה שאני נוהגת לכנות החלקות הטובות שלי. כל העולם כולו טחנת רוח אחת גדולה והעיקר והעיקר לא לפחד כלל. אבל אני כן חרדה, אז אולי בכלל אני לא בנויה עבור מלחמות. אני חיה בתחושה של חרטה מתמשכת ושל אבסורד קיומי. אני מזהה איך צעד אחר צעד אני מתקדמת לקראת היותי החיקוי המושלם שלך, קדושה מעונה שמתה צודקת במחשכי החפירות, כל כך מבוזבזת ולא מוגשמת, כשם שהיית אתה. בא לי לצרוח עלייך. אני כל כך כועסת עלייך היום, או שאולי על עצמי, לא יודעת.

הדמעות האלו מטשטשות לי את שדות הראייה. השדות הירוקים שנהגת לצעוד בהם יחף או עם סנדלי אצבע שחוקים לכדי פס דקיק ואני מתקשה להבדיל פתאום ביני לבינך. תגיד לי, אני משתוקקת לנזוף בך, מה התועלת בכך שבכל יום נגלה לעיני עוד אדם הטוען שהיה עפר לרגלייך היחפות, לנוכח העובדה העגומה שאתה כמעט מעולם לא הגשמת קיום מאושר ובמקום זאת צנחת לעבר מותך בטרם שהצלחת לשבת אפילו לרגע אחד ויחיד על כר הדשא ששתלת? ומה הטעם שהושג בלחיות כדוגמא ומופת למוסר עילאי, כשם שהומחז בספרים ובשירים עוד מימים קדמוניים, אם אפילו לא הספקת לקטוף את הפירות מהעצים שנטעת, השקית וגזמת לאורכם של כל השנים? אגב, לא שזה משנה כי אתה הרי קבור עמוק באדמה והפכת זה מכבר למזון עבור הפלנטה ותושביה הפחות מכובדים בשרשרת המזון, ובכל זאת, אני רוצה שתדע שהקטע הזה מופנה אומנם אלייך, אבל הוא לגמרי מדבר עלי ורק עלי. טוב נו, לא נכון, אולי בכל זאת גם קצת עלייך. זהו, פסקו להן הדמעות. כנראה שבכל זאת הפעלת עלי את פטנט האיריגציה הגאוני המבוזבז שלך. אלוהים אדירים, הייתי יכולה להיעזר בך הרבה יותר מכך, דווקא היום מכל הימים, כדי שאהיה צודקת ואתה תהיה זה שיצדיק אותי ואת אורסטס הפנימי שלי - האח הממושמע והרשות המבצעת שצימחתי בתוכי. ארור הוא המחיר של החירות ושל הצדק. הנה, אני מרימה ידיים ומוותרת עליהם עכשיו. מוותרת על הכל.

ואני שואלת אותך,

אם אני לא אענה יותר לטלפונים אף פעם

ואם אני לא אוציא אף מילה יותר מהפה

ואם לא אכתוב עוד לעולם

לא אקרא

לא אוכל ולא אשתה מאומה

ואם לא אזוז ממקומי ולא אעשה שום דבר מועיל, למען הסדר הנכון והצודק של הדברים,

עד שאדהה בהדרגתיות ואעלם,

אז מה יקרה?

יתמוטט העולם?

לא!

יופי!