אילו הייתה לי פסיכולוגית, הייתי מקשיבה בסבלנות ובאדיקות לכל מילה הבוקעת מפיה, בשביל שאוכל לסייע לה ככל יכולתי להבין את הטריגרים החבויים שמפעילים את מניעיה ואת מעשיה. הייתי מכוונת אותה בשאלות מנחות לחפור ולנבור עמוק ורחוק יותר פנימה, עד שהיא הייתה חווה טעם של בהירות ומתחילה לחוש שיש ביכולתה לשנות את חייה מן הקצה אל הקצה ולהפוך אותם לכאלו שיהיה לה קל יותר לחיות.
אילו היה זה אפשרי, מהבחינה הלוגיסטית ומכמה בחינות אחרות, הייתי הולכת לישון ממש עכשיו, כשאני מותירה בסמוך למיטתי על השידה החומה, שעון מעורר שמכוון לתשיעי ביולי 2005 ולא היה משנה לי בכלל לאיזו שעה.
אילו הייתה לי תינוקת קטנה, הייתי חולמת עליה בכל לילה חלומות של זוועה, שבהם אני מניחה אותה לרגע על הקרקע בלא כל השגחה, כאשר לפתע כדור הארץ היה משנה פתאום את כיוון סיבובו, גורם לה ללכת ולהתרחק מהמקום בו היינו שתינו יחדיו שניות ספורות קודם לכן, היישר לצידו האחר, היכן שאין באפשרותי לראותה כדי לשמור עליה מפני כל רע, או לחזור אליה במהירות הכי הגדולה. אבל אז, יום אחד כל זה כמעט והיה מתרחש במציאות, כמו מין נבואה שהגשימה את עצמה ולי לא הייתה נותרת ברירה אלא להבין כי במקום שבו מסמן ומקבע אדם את קצה גבולות היכולת שלו, שוכנת לה למעשה אך ורק ההתחלה של תעצומות הישרדות מסוג לגמרי אחר, הסוג שמסוגל לגרום לאישה אחת קטנה לייבש ביצות לחלוטין בכוחות עצמה, או להפוך הרים לגבעות וגם להיפך, או לנתץ חומות ולהעפיל אל הפסגות של הצוקים הגבוהים והמשוננים ביותר שקיימים.
אילו היה לי ערוץ נחל פרטי, או אפילו ערוץ טלוויזיה, נאמר שערוץ שמונה למשל, הייתי מביאה לכאן את לואי ת'רו ושולחת אותו להתנחל במשך שבוע שלם בסלון של נדיה מטר או בפואייה של נועם פדרמן, ללמד את החנון בעל המבע הנדהם והנאיבי תדיר, מאיפה משתין הימין שבסוף העולם שמאלה, היכן שאידיאולוגיות הופכות למעשים ולאורח חיים של יומיום, שלא כמו אצל גלוחי הראש מדרום קליפורניה, שיודעים להיות גיבורים של תורות גזע בסיסמאות ובשירים בלבד, או שלא כמו בבית של טום מצגר, האבא של תנועת ההתנגדות הארית הלבנה (WAR), שבלילה מצדיע במועל יד לקול מצהלותיהם של כל האשפה הלבנה שהוא מכנה ילדיו, אך לעת בוקר הוא נאלץ לתקן טלוויזיות גם לכושים ולהיספאנים, רק בגלל שהמדינה שלו אומנם מתייחסת אל רובם כאל אזרחים סוג ב', אבל לא מממנת עבורו את ההתעללות בהם. "הו, לואי לואי, מה אתה מבין?" הייתי מגלגלת עיניים למולו בתחקיר המקדים ומציגה לנוכח משקפיו מכוסות הערפילים של הפוץ האולטימטיבי שאהבה נפשי, מעוזי רשע ואטימות שהם לא רק כסות חיצונית כמו קעקועים, בירה והשאיפה לנכדים שנראים בדיוק כמוך, אלא מאחזים מבוצרים המושרשים היטב באדמה ומתחת לעור, בעומק ממלכת הלגיטימיות הקיומית של עם שלם לדורותיו.
אילו הדרקון היה כבר מת, שלל ראשיו המרוּצצים היו מתגוללים בהמוניהם על הרצפה, מתבוססים בדמם העכור והמטונף ולא היה נותר דבר שיש להילחם בו ולוּ לרגע אחד זעיר של הפוגה, הייתי שוזרת לי נזר מפואר מענפים דקיקים של עץ הדפנה והייתי יוצאת לטיול ארוך וממושך מסביב לעולם, כשכל רכושי עלי אדמות מסתכם ביכולת שלי להרגיש, לגעת, לשמוע, לראות, להביע ולחשוב.
Wieslaw Walkuski
בבלוג זה
בכל הבלוגים
