שוכב לו אדם על גבו, עיניו עצומות בחוזקה, עד שזהרורים בצבעים שונים מרצדים אליו מתוך החשיכה ושני חזיונות עתיקי יומין מתמודדים בשצף קצף על שלטון העת הנוכחית בממלכת התודעה השסועה והמתחבטת שלו.
בחזון הראשון נצפה חדר זעיר, מוחשך לחלוטין ונטול כל פתחי יציאה, כניסה או אוורור. ללא דלת, חלון או ארובה. מקום אפלולי ודומם לכל הדעות, שתזוזת החלקיקים האלמנטאריים המתרחשת בחללו הצפוף, איננה מורגשת כלל וכלל על העור האנושי החשוף. האדם שנוכח בחדר, הוגה החזון בכבודו, חושב לתומו שהוא אינו רואה, שומע, מרגיש, או מריח מאומה, אולם מיד לאחר הלם ההסתגלות הראשוני לעלטת הדומיה, הוא מתחיל בהדרגה לראות מקטעי צללים עמומים של דמותו, לזהות את הניחוח שמופרש מנקבוביותיו, לשמוע את הרהוריו ואת הקולות, הן המכאניים והן היזומים, שמשמיע גופו. פתאום, לראשונה בחייו, הוא גם חש את מרקם אבריו המתחככים אלו באלו ואת מקצב פעימותיהם בתוכו, בשעה שהם פועלים בתזמון מושלם על מנת להחזיק אותו קיים. כל המראות, הצלילים, הריחות והתחושות הללו הנם חדשים עבורו. מעולם קודם לכן לא הצליח האדם המדובר לתפוס את חמקמקותם החרישית בחושיו, שהיו מוצפים עד קצה סף מידת הקיבולת שלהם והיו עסוקים בלמיין אינסוף של רשמים חיצוניים. כל כך ענוגים הם האותות החדשים לעומת אלו שהיה מורגל בהם קודם לכן, עד שהוא חווה את ליטופם המרפרף כשם שחווים ריקנות, כאילו אין הם קיימים במציאות, או גרוע מכך, כאילו היה הוא עצמו הולך ונבלע לתוכם עד שנעלם, מאחר שאין הוא מוצא יותר במה להיאחז לשם השוואת היש אל האין, או מול מה לעמוד, על מנת שיוכל להכריז קבל עם ועצמו, על ממשות קיומו.
בחזון השני, ניתן לראות כיצד מגיע לבסוף לקיצו, מסע ארוך בן שנים רבות לאורכה ולרוחבה של ארץ הדמיון האגדית המובטחת. כל החלומות, הזיות הגדלוּת, הכמיהות והסיוטים גם יחד, הוגשמו זה מכבר על ידי הנווד שגמע את מרחביה העצומים וכעת הוא אוחז בכפות ידיו המאובקות, השזופות והסדוקות את יומני המסע ממורטי הדפים, בהם הוא תיעד בשקדנות רבה ובכתב יד קטן מעוגל את כל הקורות אותו, על אסונותיו ועל הצלחותיו, למענו ועבור הדורות הבאים. בשק המרופט שהוא נושא על גבו נמצאת חבילה לא קטנה של תצלומים מרהיבים ממקומות בהם ביקר, ביחד עם דיוקנותיהם של האנשים אשר הכיר מבין כל השבטים שאת מנהגיהם ולשונותיהם שינן, תרגל ויישם כמו היה אחד משלהם, בזמן ששהה במחיצתם למשך תקופות כאלו או אחרות. ברשותו נמצאות מזכרות רבות נוספות, כמו למשל: עורותיהם המעובדים של מרבית בעלי החיים אותם הוא צד וניזון מבשרם, תשורות פרידה שהוענקו לו על ידי אהובים ואהובות יקרים שעזב והותיר מאחוריו, גלדי הפצעים שנשרו זה מכבר מפציעותיו הישנות שהחלימו, מאובנים של יצורים נכחדים, פירורי אדמה ממחוזות רחוקים ועלים מיובשים של צמחים נדירים, יותר או פחות, אשר נקטפו על ידו בדרך ממקום אחד לאחר. וכך עומד לו אותו אדם לבדו, ניצב זקוף קומה על פסגתו של ההר הגבוה ביותר בעולם. שיערו מתבדר ברוח ומאחוריו משתרעת לה לראווה ארץ הדמיון המופלאה. הארץ שכל מחוזותיה מופו על ידו, לאחר שכבש את משעוליה תחת סוליות נעליו המסומרות והנה לפניו נפרש לו עמק הבכא של הכלום, היכן שאין הוא מסוגל להעלות בדעתו שום נוף אשר ראוי היה לו לפסוע לעומקיו.
שני החזיונות השונים מובילים את האדם לומר לעצמו בקול רם את אותם המילים בדיוק: "או. קיי. יש לי את אשר ברשותי, עשיתי כה וכה ובאתי מהיכן שהייתי, אבל מה לעזאזל אני אמור לעשות עכשיו?"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
