רוקדת עם מילים

אני לא יודעת מה לעשות איתך. אני לא מצליחה להוביל את עצמי לספר לך שום דבר אמיתי על עצמי. תבין, זה לא שאני משקרת לך. אפילו את הטרחה הזאת המפגש בינינו לא מצליח לשאוב ממני, אני פשוט לא מפיקה מאומה מבפנים כשאני בחברתך, רק המעטה החיצוני הדקיק שלי נוכח שם איתך, כל השאר מאופסן בכספות שבבנק פנדורה, היכן שאתה כנראה לעולם לא תאלץ לבוא כדי להפקיד את ממונך הצח. אני לא מצליחה לשוחח איתך על כלום חוץ מאשר על הרצון שלנו לדבר זה עם זו ולהיות או לא להיות זו בחברת זה. זה לא מספיק לי. זה לא מעניין אותי. הפיהוק שלי מאיים לבלוע תיכף אותך וגם אותי. אני רוצה לדעת עלייך דברים לגמרי אחרים או שלא לדעת עלייך כלום בכלל. אני רוצה שתגרום לי להתגעגע למילים שלך. אני רוצה לשמוע אותן מהדהדות בראשי ובגופי, שעות וימים לאחר לכתך, אבל זה לא קורה. בכל פעם שאתה הולך אני כמעט שוכחת לחלוטין מי ומה אתה, עד שאתה צץ ומופיע שוב, לעולם לא ביוזמתי, או ביוזמת געגועי ואש כמיהתי.

ומה אם אני טועה באבחנותיי ובתחושותיי, מטילת ספק תמידית שכמותי? ואולי זו שוב רק אני הפחדנית שמפזרת פעם נוספת שקים של חול סביב כל מה שהוא בעל ערך אצלי או אצלך? הרי גם אני מסוגלת לשפוט מצבים באופן שגוי לחלוטין ולפרש מעמדים של שגשוג ואחווה כאילו היו עתות של מפגעי התשה, ממש כמו שכל אחד אחר יכול לטעות, בדיוק כשם שאתה בעצמך. אבל אם כן, אז למה אתה לא אומר כלום על הביצורים? למה אתה אינך חש בקיומם ומבקש להזיז אותם ממקום מרבצם כדי שתוכל לשתול במקומם גנים מרהיבים עם מפלי מים, שערי אבן מקושתים ונדנדות של עץ וברזל? אתה מעצבן אותי. אני חשה במלוא העוצמות את חוסר התכלית של החיבור בינינו ואתה הרי וודאי יודע שאינני מבקשת לכבוש לי יעדים ומטרות שניתן לתקוע בפסגתם דגל, אשר יתנופף בראווה אל מול העולם. לא. כבר אמרתי אלפי פעמים ואפילו לך. הפרוספקטים האלו עם הגגות האדומים, הכלב, התינוקות והגדר הלבנה לא מפתים אותי כלל וכלל. בסך הכל אני עורגת ומשתוקקת להרגיש את הטעם של טובים השניים מן האחד ואת זה אני בשום אופן לא מצליחה לחוש במחיצתך. ההיפך הוא הנכון. אני נראית לי הרבה יותר שלמה ונהדרת בלעדייך.

אם הייתי מרגישה אך מעט טיפה יותר נוח בסמוך לדמותך, אולי הייתי חסה עלייך פחות ונועצת בך לשמוע את דעתך. הייתי שואלת אותך אם אתה מאמין שזה עוד עשוי להתהוות, או שעדיף לחתוך מיד ברגע זה בבשרינו החי ולהמשיך כל אחד בדרכו. אני מרגישה כמו מים על ידך ורואה אותך כמו בועת שמן כתית זוהרת וזהובה. אני לא מצליחה להתערבב עם החזות נטולת הדופי שלך ואני חווה את עצמי יותר ויותר כמו קופת סודות ושרצים שניצבת חתומה לנגדך. אבל אתה לא אומר נואש. מדוע לעזאזל אתה אינך אומר נואש? מה לא בסדר איתך? אני מודה ומתוודה כי יש וזה מוצא חן בעיני, אותה נחישות אטומה שהנך אוחז בידך, אבל ברגעים אחרים זה מרתיע אותי קילומטרים רבים ממך וגורם לי להתרעם כיצד זה שאתה לא שם את ליבך לעובדה ששום דבר עמוק, אמיתי, רב רבדים ומטלטל עולמות איננו מתרחש וכנראה כבר לעולם לא יתרחש ביני לבינך. אלוהים אדירים, היום כמעט ואמרתי לך משהו אמיתי. אפילו כבר בקעו ממני והלאה לאוויר העולם ההברות הראשונות, אלו המגששות, המגומגמות, שבקושי יודעות לצעוד את צעדיהן הראשונים לבדן, אבל אתה בכלל לא שמת לב. תביט לי בעיניים עכשיו ותענה לי מיד: מה לי ולך?

Wiktor Sadowski