רוקדת עם מילים

אני לא אתן לך להעביר לי יד בשערות, מפני שזה יהיה כמו להכניס אותך לבית היחיד שאי פעם היה לי באמת, בזמן שהקירות מתפוררים כבר וחתיכות מהם נותרות דבוקות לאצבעות של מי שמבקרים בינותיהם. הכנסת אורחים היא לא אופציה כעת. אני לא רוצה שאתה תגיד לי, או שאף אחד אחר, שעוד מעט כל זה יחלוף ואפשר יהיה לשפץ וגם לבנות מפלסים חדשים ולהוסיף מרפסות. אני לא מבקשת להתנחם. כרגע זה לא חשוב לי. אני רק רוצה לחבק את ההריסות, לאמץ אותן אל לבי. לחוות את החורבן הפיזי עד תום. כי הוא שלי. גם העצים משירים עכשיו את עליהם והעולם איננו עומד מלכת משתאה ותוהה. אתה יודע למה? כי יש לזה שם. קראנו לזה סתיו ומיד עזבנו את זה להיות. נמאס לי לקרוא לכל דבר בשמות על מנת שמותר יהיה להניח לו להתרחש או להתהוות.

אני שונאת כותרות צעקניות שמקטלגות תופעה, ממש כמו מוכרי דגים קולניים שעל המזח. לא סובלת את הרעש. לא סובלת את הריח. רק את המשפטים המפותלים עם האותיות השקטות הקטנות אני אוהבת. לא קונה ולא מוכרת כלום. רק מחוללת עם משמעויות. אני לא רוצה שיכתבו את השם שלי בעיתון. מה כל כך קשה להבין? אני לא משחקת במשחק של מלכים ונתינים. לא רוצה לבחור להיות כזאת או אחרת. רק רוצה להיות אני ולעשות את שלי מבלי להציב את עצמי בקודקודה של פירמידה או לחלופין בבסיס שבתחתיתה. אני מתעבת פירמידות. כבר הצהרתי על כך לא פעם. האם העניין דורש ממני הסבר מפורט ומנומק? לא יודעת אם יש לי כוח עכשיו. לא ברור אם אני מוכנה בכלל עם סחורת המינוחים המתאימה. נראה מה ניתן לשלוף מוכנית מבעד לשרוול.

אל תראה אותי ככה, זכור שאני קוסמת של מילים. אפילו אותי אני מצליחה לרמות לפרקים; לשים אותי בארגז, לנסר אותי לשניים ואז לקפוץ פתאום שלמה כאילו מאומה לא קרה, עם בגד גוף זוהר, חיוך מכאן ועד לטימבוקטו ובחזרה, ועם עטרת של נוצות טווסים על ראשי. רוצה תירוצים של פירמידות? בבקשה, הנה לך: הן חשוכות. הן טחובות. הן בנות אלמוות ואני לא. הן כל כך מלאות יוהרה ומנותקות מהסובב אותן, בזמן שהן מעניקות בנדיבות, למי שמעוניין, את האשליה שהן מכילות בקרבן את כל מה שהוא בעל ערך וניתן לחניטה או לאיפסון על פי הסדר הראוי והמתאים. לא מעוניינת. תודה, אבל לא תודה! בעיני הן תמיד תישארנה אך ורק מוזוליאום איתן של חול ושל אבק שעורבבו במים ונוצקו לתבניות. מצדי שתתפוצצנה לאלפי חתיכות, רק כדי להפוך בחזרה לטלק של זיכרונות ושל מחשבות אנושיות. כך אני מעדיפה אותן.

אני מתאווה לדהור על המחשבות שלי ללא הפרעה לעבר האופק. כל מחשבה בעתה. מה בוער? עזוב אותי מקירות, מתפוררים או מוצקים. אני מבקשת לי מרחב. אינסופיות של חללים וייקומים. המחשבות שלי הן כמו סוסי פרא בערבה ואני לא חפצה לכנס לי עדר של מוסטנגים על מנת שאהיה בעלת נכסים ואורווה. רק רוצה לדהור כמו הרוח, לתת לשערות שלי להתנופף לאחור, לנשור אל תוך כל ההוד המופלא הזה מבלי שאפחד, מבלי שאצטרך להסביר, או לחמוק מעיניים חודרניות שמבקשות לקטלג ולדעת אם לחמול או לטרוף. ולא, אני לא מתכוונת להסתפר.  

ביד רועדת אני אמשיך לגשש אחר רקמת שומן הולכת ונעלמת שבצד החיצוני של הירך, נעלמת מבין אצבעותיי כמו שפעם היו נסוגים הוורידים מפני. רק אני ומקל הקסמים שמחט זעירה בקצהו. ליטופים של מסמרים. כואב לי, אבל גם נעים. מאמצת אל לבי את הקריסה עד תום, מנהלת איתה רומן מסעיר ומתפלש עד הליקוציטים שבמח העצם, לחיות את יום הדין כמו אין בלתו, לחבק את הכיעור, את הכאב, את הריקבון, את הבדידות, את חרדת החיים והמוות, להבריא ואז למות ואין חוזר חלילה. והטקסט הזה הוא אופטימי, בי נשבעתי שהוא כזה, למרות שאולי לא רואים עליו.

Frida Kahlo