היא ישבה מול הטלביזיה, בוהה במסך, והזילה דמעות כמו אישה שיודעת עד כמה מתוקים נתיבי המלח על לחייה. היא קימטה מעט את האף, כמו מי שסולדת מעצמה על מה שהיא גורמת לי לחשוב. ואני אכן חשבתי. אבל, לא אמרתי לה מה חשבתי. חשבתי לעצמי, שאין מי שיודעת לבכות כמו ליזה. בשביל אישה כמו ליזה, המציאו את הבכי.
ולמרות זאת, בדרך כלל, ליזה אינה בוכה.
ליזה אף פעם לא תגיד לי ישירות שהיא עצובה. היא יודעת, באופן שרק נשים כמו ליזה יודעות, שאני מעדיף לנחש בעצמי. בשבילי, זה מין משחק כזה, לדעת מה ליזה מרגישה. אני מנחש אותה על פי הקמט הקטן באף, אבל גם על פי הדרך שבה היא מטלטלת את כף רגלה בתוך הסנדל הרופף, וגם על פי סידור הפרחים.
כן, ליזה אמנית בסידור פרחים. כשהיא רוצה להביע מצב רוח בלי שאני אשאל, היא הולכת אל חנות הפרחים במרכז המסחרי ובוחרת פרחים. היא לא מבקשת מהמוכרת משהו בוטה כמו זר ורדים, למשל, או נרקיסים, או חמניות. היא גם כמובן לא שואלת מה יש במבצע. היא עוברת מדלי לדלי בחנות, מסתכלת, מרחרחת, ובוררת לה פרח מכאן ופרח משם. לפעמים, כשהרגש חזק במיוחד, היא עשויה לבחור לה שניים או שלושה פרחים מאותו סוג, כדי שאני ארגיש טוב טוב מה היא מרגישה. אני כבר מכיר כמעט את כל הרגשות שלה. ושלא תחשבו, שאם היא בוחרת רק פרחים כחולים בסידור שלה, סימן שהיא עצובה. לא, בשביל ליזה, כחול זה לא צבע של עצב, אלא של תקווה. ובכלל, הרגשות שלה הם לא עניין של צבע, אלא של ריח, של צורה ושל מירקם. ואם לא נכנסתם הביתה ערב אחד וראיתם את הסידור עם שלוש החבצלות הלבנות, הכלנית הסגולה והוורד בצבע שמפניה, עדיין סגור - אתם לא יודעים עצב מהו.
אבל הפעם, ליזה בכתה. והדמעות שלה חרתו לי נתיבים בלב. בדרך כלל אינני סובל מייסורי מצפון בגלל בכי של אישה. אבל ליזה בוכה כמו שלא בכו על נהרות בבל. ליזה בוכה כמו גשם שמרווה את אדמת המדבר. ליזה בוכה כמו ילד שאיבד את אימא שלו.
הבטחתי לעצמי, שאף פעם לא אגרום לה לבכות שוב.
סבסטיאן
סבסטיאן הבדוי האמיתי
דיאבלוג
דמויות בדויות בדויות נוספות:
ליאופרד הבדוי
קלמנית העצלנית אלופת הקפיצות
רומיאו המתחזה
סבסטיאן בדוי אחרת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
