רוקדת עם מילים

נוצר אצלי בתיבת הדואר מעין פקק תנועה זעיר של פוסטים המנסים להידמות להגיגי מקלדתו של סבסטיאן. מאחר שאני גמישה באופיי, או אפילו ניתן לומר עלי שאני מסתגלת לשינויים בתוכניות, כמו אשה שנולדה לתוך מצבים בלתי יציבים (אופסי, זה כמו דיבוק. קראתי יותר מדי מהללו ליום אחד. צריך להוריד במינון), החלטתי לפרסם כבר עכשיו עוד פוסט שסגנונו מתחזה לסבסטיאן. אני משערת שעצם ההזדמנות להשוות בין התפיסות של שני אנשים שונים את אותה הדמות, מספקת לי עניין ושעשוע שמצדיק מבחינתי את הצעד הנ"ל. אז בבקשה ולבריאות, אני מקווה שתשתעשעו לכם גם אתם.  

המנגינות של אמיליה

אמיליה היא המלחינה הרשמית של הכפר. מהרגע שהוחלט כי אירוע כלשהו מחייב רקע מוסיקלי, באים בדרישה אל אמיליה שתלחין מנגינה מתאימה עבור תזמורת הכפר. המנגינות של אמיליה הן כמו לשון שלוחכת את אוזניהם של המאוהבים ואנשי הכפר הפכו זה מכבר מכורים לנסיבות חברתיות שברקע שלהם ניצבת תזמורת. בכל פעם  בה מנסים אנשי התזמורת לנגן מנגינות של מלחינים אחרים שהם לא אמיליה, מיד נחשפת לעולם עובדת היותם אנשים קשי יום המתפרנסים מדיג, חקלאות, או סחר בשווקים ונגנים חובבים שהם חסרי כישרון. אולם, כאשר מנגנת התזמורת לחנים שכתבה אמיליה, מתרחש לו מאין נס פלאי וצלילי תזמורת הכפר הופכים בבת אחת באוזני השומעים לשירת מלאכים שסודות היקום כולו שזורים בה כמו חוטים של הגיון בתוך רעיונותיהם של פילוסופים מתים. כך קרה שכל בני הכפר החלו משתמשים בשירותי ההלחנה של אמיליה כאילו היו מייסדים דת חדשה של שכחת החיים האמיתיים.

אלפי מנגינות היא כבר הלחינה ומעולם לא דמתה מנגינה אחת לאחרת. מנגינות של חתונה. סימפוניות של בחירות למועצת הכפר, ניגונים של מוות בטרם עת, נעימות של לידה וסלסולים מוזיקאליים לפתיחת עונת הדיג ולסיום עונת הקציר. שמה של אמיליה הולך לפניה בכל המחוז כאישה שמסוגלת ליצור מוסיקה של הפרטים הקטנים ביותר, מהם מורכבים השתלשלויות של אירועים. אמיליה היא הכוהנת הגדולה של הדת הכפרית המופרכת ביותר שנוסדה.

אם למשל מלחינה אמיליה מנגינה לנישואיהם של בני זוג, מסוגלים המאזינים לראות מבעד לצלילים, באופן המוחשי ביותר שניתן לדמיין, את כל חייהם של שני המתחתנים מלידתם ועד לאותו הרגע, להריח את ריחם, לשמוע את תקוותיהם ולטעום את ניחוח זעתם בזמן שהם מתנים אהבים. אם היא ממחיזה רקוויאם לזכרם של איש או אישה, חווים המקשיבים על עורם את כל מסקנות חייו של המת וחשים בליבם את יגונם העמוק של שארי בשרו הנותרים בחיים, ממש כאילו היו הם בעצמם בני משפחתו. אם זה המנון לכבודו של ילוד חדש שבא לעולם, מכילים התווים בתוכם את כיסופי ההורים להולדת ילדם, את חרדת הבעל לרעייתו בעת שהרתה והוא נאלץ להיעדר מהבית לצורכי עבודתו, את כאבי היולדת בעת הצירים ואף את צלילי בכיו של הרך המגיח לעולם. כולם יודעים שהמנגינות של אמיליה הן המנגינות של החיים עצמם, רק שלרוב מדובר בחיים של מישהו לגמרי אחר מאלו שהן מתנגנות באוזניהם.

אמיליה יפה כמו זמן שהולך לאיבוד ומתאדה לענן לבן וגברים רבים מבקשים את קרבתה, גם בגלל יופייה המעורפל, אבל בעיקר בגלל יכולותיה המופלאות לברוא ולהלחין עבורם חיים שהם לא שלהם ואף על פי כן, אמיליה עדיין בתולה. היא מעולם לא נעתרה לגבר אחד להופכו לשלה ולהפוך לשלו, מהפחד שתבגוד במנגינותיה והן יזנחו אותה לאנחות. אמיליה, כך יודעים כל הגברים בכפר ובמחוז כולו, נשואה לצלילים שבתוך ראשה. בכל מקום בסביבה מנסים האנשים בינם לבין עצמם לפענח את הסוד שמאחורי ההרמוניות המושלמות של אמיליה, אבל אף אחד לא יודע או זוכר, שבשעה שמבקשים את אמיליה להלחין נעימה עבור אירוע מסוים, היא מתגנבת בלילה אל ביתם של מזמיני המנגינה, בעודם ישנים שינה עמוקה של אנשים שיודעים שבקרוב יחברו עבורם שיר. איש או אישה, עני או עשיר, מכוער או יפה, חי או מת, לאמיליה אין זה משנה כמו שלסימפוניה לא משנה מיהו זה המאזין לה. היא מלקקת בלשונה את גופם של הישנים מבלי שיתעוררו, כדי לטעום את חייהם ואת מחשבותיהם ובשביל לשתות בצמא את כל חלומותיהם. לאחר שטעמם דבק בלשונה הרטובה, היא חומקת לה משם כמו אשה שחומקת אל תוך הלב של עצמה, על מנת שתוכל לצקת את כל הטעמים שבפיה אל תבשיל הצלילים שמתערבל במוחה. אמיליה היא אומנם בתולה, אבל אין איש או אישה בכפר ובמחוז כולו שגופם לא הרגיש את טעם לשונה.

החדר האמיתי של סבסטיאן

דיאבלוג