היי, קוראים לי נטע ואני חוויתי כבר 17 אביבים. אני כאן בשביל לספר לכם את הסיפור שלי, לפחות לכל המעוניין לשמוע כמובן.
כל מה שאני אספר לכם כאן הוא בדוי לחלוטין, ואין לו שום קשר לדבר המוזר הזה שאתם מכנים מציאות. השם שלי בדוי וכל מה שיסופר כאן הוא מהראש הפרטי שלי, מהדמיון - מה שנקרא.
הכול בעצם התחיל ביום חורפי אחד שאליו נגיע עוד מעט. אני חיה כל חיי פחות או יותר במקום קטן ושקט , ואת הזמן שלא חייתי פה אני לא זוכרת. האנשים הם אנשים שאני מכירה, עם הילדים בשכבה שלי למדתי מאז ומתמיד ואני תמיד אזהה את הוריהם בסופר השכונתי. כשהגעתי לחטיבה, איחדו את המושב שלנו עם המושב הקרוב ולכן במקום לעבור לחטיבת הביניים הרחוקה עברתי לחטיבת הביניים שבמושב הקרוב. חטיבה קטנה בדיוק כמו הביצפר היסודי שבו למדתי, עם אנשים שאיתם מעולם לא יצא לי להסתובב או לראות בכלל, כי תמיד נשארנו במושב שלנו והמושב השני היה לא מוכר בכלל, למרות קירבתו המרובה אלינו.
אחותי הגדולה כבר רכשה לה שם חברים, למרות שהיא לא למדה בביה"ס שלהם, והיא כבר אמרה לי על שני אחים של חברים שלה שהיא הייתה רוצה לשדך לי. כזו היא אחותי בעצם, לוחצת עליי ודוחפת אותי להיות יותר דומה לה, למרות שלא הייתי רוצה להיות דומה לה כלל. אחד מהבנים שהיא ניסתה לשדך לי, קראו לו רועי בן טובים, ולשני - דניאל ורונה.
וכך בעצם הגיע היום הראשון של כיתה ז'. מלא בחששות ובציפיות כמובן, אבל הייתי בטוחה בחברות הטובות שהיו לי אז וידעתי שאני אסתדר איכשהו. מתוך סקרנות נטו, ביקשתי לברר מי הם שני הבנים שאחותי דיברה עליהם, אני הרי ילדה קטנה בת 12 שחולמת על אהבה כמו בסרטים, אהבה כזו שתתחיל מהמבט הראשון ותזרום דרך הנשיקה הראשונה ועד למקום ההוא שבו אני אעמוד לידו ואדור לחיי נצח איתו. את רועי מצאתי בלי בעיות, הוא היה חמוד אבל לא עשה לי את זה. ודניאל לקח לי שלושה ימים לגלות מי הוא. כשסופסוף גיליתי מי הוא הייתי מאושרת. הוא היה גבוה, שיער חום בצורת פטרייה או קערה הפוכה, עם פסי חמצון - כשיא האופנה בזמן ההוא. הוא היה בין הבנים היפים בשכבה וכל הבנות כמובן נמרחו עליו והבנים העריצו אותו. לפחות ככה זה היה נראה מנקודת המבט המאוד סובייקטיבית שלי. הרי כמובן שהילדה השקטה והחסרת ביטחון הזו תתאהב בנסיך והנסיך כמובן יתאהב בה בחזרה. זה העולם שבו חייתי. קיטשי, אני יודעת.
ככה עברו להם הימים, ואני דמיינתי לי ארמונות עם משרתים וחופי ים זהובים שבהם הוא ואני נחיה באושר ועושר, ובדרך דמיינתי גם כמה מבטים שעברו ביני לבינו, אבל שומדבר חוץ מזה לא היה. בינתיים החברות שבהן כל כך הייתי בטוחה בימים הראשונים זנחו אותי, והחלפתי את כל חברותיי בחברות חדשות ואולי אפילו טובות יותר בשבילי.
לקראת סוף השנה כבר הייתי ממש מאוכזבת מחוסר היוזמה מצדו ומכך ששומדבר לא קורה בינינו, עד שהתחלתי לשנוא אותו. לשנוא אותו בצורה שילדה בת 12 תתאר את אהבתה הנכזבת. תירצתי את המהפך הזה בכך שהבנתי כמה הוא 'סנוב' ו'מגעיל'. אוי כמה שחייתי בפנטזיות.
בכיתה ח' כבר יותר התרכזתי בפוזות שיש לי על הסביבה ועל השכבה, יותר שקעתי בשחור וברוק'נרול ובמטאל, וכל כך הייתי שקועה בלהרשים ולהפחיד את האחרים, שאפילו לא שמתי לב לדניאל ולמהפך שהתחיל לקרות סביבו ובתוכו. כל מה שאני זוכרת זה את היום שבו הוא הוריד את שיער הפטרייה והחמצון והחליף את זה בתספורת יחסית נורמאלית.
בכיתה ט' כבר כל מה שעברתי בשנתיים האחרונות התחיל להשפיע ולחלחל, והתחלתי להבין שהכול שקר. על הבועה שלי התחילו להופיע חורים, והמציאות שנפתחה בפניי הייתה חדשה ומוזרה ופתאום נפקחו לי ככה העיניים. כיתה ט' זו הייתה השנה האחרונה שבה כל השכבה שלנו תהיה ביחד. אחר כך כולנו מתפצלים לתיכונים שונים, המון תיכונים שונים. ככה שהסיכוי שאני אראה מישהו מהאנשים האלו בתיכון הוא קטן.
באתי על ההתחלה בגישה של 'מה איכפת לי מה חושבים עליי, גם ככה אני לא אראה אותם יותר. אני אני, מי שזה לא מוצא חן בעיניו יכול לקפוץ לי' וזה באמת עבד. במקום להיות לחוצה ליד האנשים האלו וליד כל אחד שפונה אליי בשאלה, דיברתי כמו שאני מדברת, והלחץ מפני האנשים האלו פשוט עבר.
ואז הגיע אותו יום חורפי שהזכרתי קודם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
